היו לי לא מעט התמודדויות בתחילת הדרך, מעבר לתאווה, אתגר משמעותי במיוחד היה להכיל את החד גוניות של ההחלמה, נהיה לי פשוט מצ'עמם. תבינו, הייתי רגיל לטוס עם מכונית מרוץ, לדהור מריגוש אחד למשנהו, ופתאום מציעים לי סוסיתא חבוטה בעלת מנוע מיושן, כמו לרכב על חמור זקן. הטלפון שרטט לאורך היום והלילה משיחות וסמסים של מחלה, נדם. ועורר לי אתגר גדול נוסף - שפע של זמן פנוי, סדר היום שהיה כל כך עמוס בתאווה השתנה בבת אחת, זה הפך להיות עניין של להיות או לחדול.

בפוסט הזה אחלוק איתכם כמה מחוויותי בתחילת דרכי, אתפלל לאבאל'ה שיהיו הדברים לתועלת.

הדבר הראשון שהייתי צריך להבין הוא שיש לי בעיה אמיתית עם ריגושים, בלי קשר לתאווה. כן, הדופק המואץ, דפיקות הלב המהירות, מסבכים אותי, מפעילים לי את 'המערכת' לא נכון. אדרנלין בכמויות מוגברות שמשתחרר לי בדם לא טוב לי. אני פשוט לא יכול לעצור את ההיי שהגוף שלי נכנס אליו, קרה לכם שהייתם באולם שמחות, מוזיקה בקולי קולות, עור התוף הולך להתפקע וזזתם הצידה להירגע, לנוח כמה דקות, ולא הצלחתם כי הרגל עדיין קיפצה לה בחוסר שליטה... חוסר כח, זה אני.

היה עלי ללמוד לחיות ללא דרמות, משימה לא פשוטה לשחקן שחי מבמה, הורדתי הילוך בכל תחומי חיי והפכתי ברגע לבנאדם משועמם, פקעת עצבים עם המון זמן פנוי, כל דבר עצבן אותי, מגרירת הכיסא של תינוק שזה עתה למד ללכת, ועד קול שתיית השוקו של מי שעדיין לא למד לשתות ללא קש... דרך לעיסת ארוחת הערב של הצאצא הבוגר יותר, לא נעים. הפכתי למובטל המאשים את כל העולם בחדלונו. הצורך בתעסוקה הפך קריטי.

שבועיים 'אכלתי' ת'ראש לכל מי שבא עימי במגע. זה הספיק. בעצת איש מקצוע ובברכת הרב שלי הכנסתי מחשב לבית, יחד עימו נקבעו כללים ברורים של מה וכמה, היכן אני יכול לגלוש ולהיכן לא, נדרשתי לכנות עצמית גבוהה. היה לי חשוב שלא להפר את האמון האישי. התחלתי לכתוב (תענוג ללמוד להקליד) לגלוש ולצפות, אני לא בא להמליץ לאף אחד לקנות מחשב ולטחון סדרות (חברים, עונה שלימה של 24 ב 24 שעות!) אבל במקרה שלי זו היתה הצלת נפשות, שלי ושל הסובבים אותי, המקום הנמוך ממנו טיפסתי, חייב התייחסות ספציפית. (לא להחליט לבד, להתייעץ!)

כאן המקום לציין שבמחלה לא העזתי להכניס לבית מחשב ואינטרנט, רציתי להתאים את המציאות להעמדת הפנים מול אשתי. והרי 'הסתדרתי' הייטב בשימוש בלעדיהם, נראה לי שהיה שם גם פחד, ידעתי שהם 'ישדרגו' לי את השימוש, ולא רציתי לסתום עלי את הגולל. היה ברור לי שכניסתם לבית תהא בבחינת המסמר בארון קבורתו.

וגם שם, בעולם המדיה, למדתי מה אני יכול לראות ומה לא, סרט אימה אחד הספיק לי... לילה אחד ללא שינה במהלכו סגרתי את כל החלונות והגפתי את כל התריסים. והייתי עסוק בחיפוש עיניים מפחידות מתחת לספה, בגלל ששמעתי רישרושים מהסלון, גרם לי לעזוב את הז'אנר הזה. ויתרתי במהירות גם על הפנטזיות של מדע בדיוני (פשוט התחלתי לפנטז ולא רק על מדע... וגם הדברים לא היו כל כך בדיוניים) מתח ואקשן ברמה סבירה עשו את העבודה, הקפדתי שלא יהיו עם התרגשות גדולה מדי.

בשלב מאוחר יותר הספונסר קרא לזה, 'למלא את המשבצות'... ובדברים איכותיים יותר, הוספתי שעות במקום העבודה, הלכתי לעוד קבוצות, התחלתי לספנסר אחרים, התנדבתי בארגון למען הקהילה, ולמדתי לחיות בלי דרמות. נכון להיום גם כמעט בלי המדיה לסוגיה, בהתחלה היה מצ'עמם. אבל ידעתי מה המחיר של הבלאגן ולא הייתי מוכן לשלם אותו יותר. לפעמים לא ברור לי איך חייתי אז, המירוץ הזה היה מטורף בלי קשר לתאווה, אי אפשר לחיות על טורים גבוהים כל כך.

במשך הזמן למדתי להנות מהשקט, יש לי לא מעט רגעי שלווה, ככלל היום עובר עלי בלי רעש בתוך הראש. תכל'ס, החיים על רכבת הרים לא מתאימים לאיש כמוני.

אני משוכנע, נו מור דרמטיש.

תודה חבר.

התחברתי לדברים, וגם נהנתי להיזכר במסר של אותו חבר ותיק שטבע באזניי את המושג "דרמטישקייט"...

תודה. מאוד מתחבר

(ומה התרגום של הכותרת?)

תודה חברים, הפירוש המילולי הוא - לא עוד דרמות.

תודה אסירות.
אני בדיוק נמצא עכשיו בתקופה שאני נחנק מהשקט הזה.
בזכותה הפסקתי לעשות גם דברים טובים שעשיתי בזמן השימוש, כמו מוזיקה למשל. 'כל זה איננו שווה לי'.
אני עדיין מתגעגע נואשות לחיים מלאי הריגושים, ונורא מתקשה להתמודד עם השקט. כברוגז, אני עושה גם שקט מהתוכנית, ומתקשה בעשיית פעולות פשוטות. אני פשוט מרגיש דחוס בשקט.
השקט הזה גורם לי לחשוב, וכשעולות מחשבות זה או על התאווה, או על המחלה הנוראה שבה אני שקוע, ועל החיים המוזרים שנכפו עלי, או מחשבות דכאוניות אחרות, אף פעם לא מחשבות טובות. אני פוחד מהשקט הזה. מוזיקה למשל גורמת לי לחשוב, לכן מחקתי אותה מהחיים. גם כתיבת שירים גורמת לי לחשוב, גם את זה מחקתי, טיולים, סרטים, אוכל, וכו'. את כל ההנאות מחקתי, אני פוחד להפעיל את מערכת הריגושים שלי היא מיד מתחרפנת.
עדיין לא ממש יודע מה לעשות, כי כל פעולה שמספקת פחות ריגוש מהשימוש פשוט מעלה בי קבס.
צריך להתפלל על זה. בכל אופן תודה.

תודה אסירות.

למרות שלא עשיתי דברים רק בשביל האדרנלין, שהתחלתי בהחלמה שמתי לב שאני סובל מחוסר מעש . שקט בטירוף.
אני חייב כל הזמן לעשות משהו, אני לא יכול להישאר כמה דקות מבלי לעשות דבר.

אך אני בטוח שכל שאכניס יותר ויותר את הכוח העליון שלי לחיי, הדברים האלו ילכו ויסתדרו.
מאוד עוזר לי לנסות בזמן של חוסר מעש לנסות לפנות לכוח העליון שלי.

בהחלמה

חברים, בכוונת מכוון התמקדתי בפוסט הזה בפעולה, לא בתפילה, ברור שבלעדי התחינה לאבא אוהב לא יהיה כלום, אבל יש נטיה למכורים, במיוחד בתחילת הדרך, להישען על התפילה יותר מדי, זאת אומרת אין יותר מדי, אבל לא פעם התפילה באה על חשבון הפעולה. הרעיון הוא לעשות. לא רק להתפלל.

במשך שנים צמתי, התפללתי, ביקשתי, מכל הלב, רציתי לצאת מהבעיה שלי. אבל בזמן אמת, כשהייתי צריך להיכנע, פשוט לשחרר את האחיזה בתאווה,  לא עשיתי את הפעולה, רציתי שאלוקים יעשה אותה בשבילי, שיקח את התאווה בלי שאצטרך לכאוב כל כך כשהיא תלך. והוא באמת עושה, רק את מה שאני לא יכול לעשות עבור עצמי, את החלק שלי הוא לא עושה.

לא יודע למה, אבל ככה זה עובד, על עצמי ברור לי -  כשאני מקיים את החלק שלי בהסדר ביננו, הוא עושה את שלו. והחלק שלי הוא להתפלל ואז לצאת לפעולה, לעשות. אני לא יכול לבקש יום נקי ואז לעשות הכל כדי להיות משומש ליפול ואז להאשים אותו.. אם אני באמת רוצה להישאר נקי עלי להפגין את הרצון, במעשים.

ובשפה של רוי קיי מהספר הלבן (בסיפור שבתחילת הספר - יאוש) "התפללתי בצדקנות לאורך כל דרך, "אנא אלוקים, קח את זה ממני! בלי לקלוט שבלב - ליבי ייללתי ברחמים עצמיים. "... כדי שלא אצטרך לוותר על זה."

כל כך נכון. תודה כפולה.

כשאתה אומר לעשות, אתה מתכוון לצעדים?

*
אצלי הדרמה הייתה לא רק בשימושים, בחיפושים, בריגושים, אלא גם בימי הנקיות שלי, אני לא יודע אם לקרוא להם שריר, רצון או ימי הישרדות. עצם העיסוק הזה החזיק אותי חי. משמעות.
אני חושב שגם האי-שימוש שלי היה מופעל מאותו מקום של המחלה בדיוק. השתמשתי בימי הנקיות שלי. נלפתתי בהם. כמו שנלפתתי בשימוש עצמו.

שאלה טובה 'יקרות', אענה לך עלי, בשבילי לעשות כל פעולה המנוגדת לרצון הבסיסי שלי היא באמת לצעוד את הצעדים (צעד אחד ושלוש - להיכנע ולמסור את הרצון) כי שום דבר אחר לא עזר לי. אבל זה לא מחייב אותך או מישהו אחר. כל זמן שאתה עושה משהו שעוזר לך. עושה.

טוב להזכר שלמחלה. יש הרבה פנים
אצלי זה כל כך הפוך
אני ביום יום שלי בעבודה
עמוס בדרמות עם הלקוחות שלי
וחלקם אפילו מוצדקות
ההתיחדות שלי עם עצמי
היתה שרציתי כבר קצת שקט

אוי כמה שאני מתגעגע לשקט
נמאס לי כבר מדרמות

תודה רבה, התחברתי.

נדמה לי שאני מתחיל להבין סוף סוף למה הכוונה בשילוב בין כניעה למעשה. לא בטוח שאני ארוץ לעשות את זה כרגע, אבל זה יותר ברור לי

דבריך מאוד מעניינים, אם הבנתי נכון אתה הכנסת מחשב לבית כדי להצליח להתמודד עם התאווה?! מוזר, כי לפחות אצלי אני הייתי במקום שהמחשב רק הרס אותי(אולי לא הבנתי אותך נכון, אסירות) בכל אופן אצלי זה היה יותר כמו שכותב דורון, אני חושב שהרבה פעמים עם לא הייתי מחפש ריגושים אלא יושב בשקט וחושב מה אני רוצה מעצמי, לא הייתי מגיע לתאווה, ברגע שהיום רודף עוד יום ואין הפסקה של מחשבה באמצע אז אדם ממשיך ליפול וליפול (כמובן שאני מדבר על עצמי, אך אני מאמין שישנם עוד כמוני) אבל אז כאשר ישבתי עם עצמי, פתאום תפסתי היכן אני נמצא, בזבל, בתאווה, ואו אז לפחות התחיל הרצון של הנקיות, ואז ימי הנקיות המשיכו, ברגע שעצרתי כל כמה זמן, וגם כיום ואני מדבר עם אלוקים, שיקח ממני את התאווה, שאיני רוצה בה, שהיא לא אני, אז פשוט ימי הנקיון ב"ה ממשיכים ועולים, המחשבות נמצאות במקום אחר, ואינם כלל בתוך התאווה, אלא חושבים הם על דברים אחרים.. יש עוד לפרט אך אני חושב שהבהרתי את דברי עד כה.