תמיד חשבתי שלהיות משועמם זה אומר שאין לך מה לעשות ואתה מחפש מה לעשות.
עד היום מה שהייתי עושה זה בלי לחשוב פותח את המחשב כי שם יש הכי הרבה מה לעשות...(לבזבז את הזמן)
אחרי שהייתי מחכה כמה שניות שיפתח, הייתי נכנס לאינטרנט בהתחלה גולש במקומות "טובים", כן אני לא הולך ליפול, זה מקום כשר!
ואז שוב נהיה עוד יותר משעמם, כי כבר ראיתי את כל האתרי חדשות ואת כל מה שחדש, ואני צריך משהו מרגש, משהו מדבר אלי יותר, משהו מושך יותר, משהו מעניין, משהו...
ו....זה קורה, נכנסתי למקומות שלא רציתי, אז כבר הדרך כמעט הייתה אבודה, לחזור משם זה כמעט בלתי אפשרי, רק הוא יכול לעזור אז.
לפעמים אולי הייתה שיחה בפלאפון או מישהו נכנס לחדר וניצלתי, אבל זה לא באמת כי כבר לתוך התודעה חדר הרצון ליפול, והוא מקנן שם עד שזה יקרה...וזה יקרה, הוא לא שוכח, הוא שם מחכה לטרף הקל הבא שיגיע..

היום אני מבין שזה טעות לחשוב כך.
למה? כי אני משועמם עכשיו!
ויש לי כל כך הרבה מה לעשות- ללמוד תורה, לעשות עבודות לתואר, להתפלל, ועוד קצת דברים...
ובכל זאת אני מרגיש- משועמם.
אז מה אני עושה?
אני עוזב את המחשב, לא לפני שאני נעצר לכתוב כאן את הפוסט הזה. (למרות שאולי עדיף שגם זה לא לעשות).
אני מתרחק מכל מקור תאווה שאני מכיר, ואומר לריבונו של עולם: "אני עושה השתדלות אבל זה יותר חזק ממני, אין לי מסוגלות להתמודד עם זה, קח את זה ממני, את התאווה, אני שלך עכשיו, רק אתה יכול לעזור לי, בבקשה קח". מחכה לרגיעה, עם צריך יוצא החוצה לאוויר הקר ושואף אוויר לריאות. מכניס, מוציא, נושם עמוק, וחושב "קח את זה ממני אני לא רוצה בזה, זה גדול עלי".
ב"ה עוד יום של נקיות. עוד יום של עליה.
בהחלמה ואהבה רבה.
אח. א.א.ש.

מזדהה.

תודה חבר.
הבעיה שלי היא לא השיעמום.
לפעמים הפוך, בימים שיש לי עומס, יש לי צורך יותר גדול לפרוק את הלחץ על ידי שימוש בתאווה.
הבעיה שלי היא בראש.
הראש שלי שחושב שהתאווה היא פיתרון לכל הבעיות שלי, ופיתרון לריק שיוצרים אצלי הפגמי אופי שלי.
לפעמים אני שיא המשועמם, אבל מחובר לאלוקים. וכשאני מחובר אני מלא, ולא משתמש.
הבעיה היא בריקנות ולא בשיעמום. ובשביל זה יש לנו את תוכנית 12 הצעדים.
בהצלחה.

מזדהה מאוד.
אמשיך את דבריו של חסר אונים דרך פגמי האופי שלי.
התאווה תמיד צפה אצלי בזמנים שלא היו 'מלאים', לא, האמת שהיא הצליחה למצוא את דרכה גם בזמנים מאוד עמוסים. ובעצם - כמעט בכל זמן ומקום.
אבל עדיין, כשלא הייתי בשגרה, בחופש, בבין הזמנים, אחרי לידה, היא מיד קפצה פנימה לתוך חיי.
לקח לי זמן להבין את האבחנה הזו, בין ריקנות לבין שעמום.
ריקנות קיימת באופן מתמיד. גם כשאני  עסוק ומלא ועמוס היא נמצאת שם, כמו מן כאב שיניים כזה שמרגישים רק כשמנסים לנגוס בקרח? שעמום הוא מצב חולף.
ריקנות היא התחושה הזו שזה 'לא זה', היא מתלווה פעמים רבות לתחושת אפסיות עצמית, לתחושה של העדר משמעות.
וכאן, בדיוק כאן, תמיד תכנס 'תרופת הקסם' שלי, אם אני יכול להרגיש כאן ומהר ומיד ועכשיו, אז למה לא? ואז אני נעשה לתלותי בזה, השניויים המדורגים כבר לא מרגשים. אני מתנתק מהמציאות. הריגוש, הפנטסיה, הופכת להיות ה'דבר האמיתי', שם הכל דופק חזק יותר, מהר יותר, לקראת איזה נקודת פסגה שאני כל פעם  מחדש חושב שאני הולך לכבוש אותה...
ריקנות קשורה ל'בדידות', לתחושה שלא מבינים אותי, לתחושה שאסור לי לספר לאף אחד,
העזרה הראשונה לריקנות, כך למדו אותי, דווקא אינה תפילה. תפילה יכולה להישאר מבחוץ.
העזרה הראשונה היא בעלת שתי פנים: 1. לעשות שירות- לעזור, אבל מיוזמתי. החל משטיפת רצפה וכלה בהתנדבות.  2. להתקשר לחבר, לשתף ולעבד ביחד איתו. הקבלה של החבר, והשיתוף גורמים לי  באופן באמת מפתיע (לא ציני) להרגיש יותר שלם ושליו.

נתן במתנה

תודה רבה לך חוסר על השיתוף,
ולך נתן על ההסבר היותר מפורט ועל ההדרכה הנפלאה.
בדיוק רציתי לשאול כיצד דואגים אז שלא יהיה ריקנות כזו....
אנסה ליישם.
אם אני מבין נכון:
שעמום יכול להביא ליפול עקב כך שמתלווה אליו ריקנות, אבל רק שעמום בלי ריקנות לא יביא נפילה, לפחות הסיכוי קטן יותר...
אבל ריקנות אפילו בלי שעמום יביא לנפילה...
ולכן צריך לגרום לכך שלא יהיה ריקנות וזה ע"י-
נתינה, ושיתוף.
האם זה סיכום ראוי?

כן, סיכום ראוי ביותר
בתוספת קטנה שלא כתבתי:
בהמשך הדרך, אני מגלה שאת הריקנות ממלא רק דבר אחד - החיבור הכנה שלי לאלוקים (כפי שאני מבין אותו).
שמעתי פעם חבר וותיק שאמר שרק כוח אינסופי יכול למלא את הבור האינסופי שיש לי בלב. התחברתי לדבריו, ואני מעביר אותם אליך.

שבת שלום
נתן במתנה

האם את החיבור הכנה הזה לאלוקים יוצרים הנתינה והשיתוף? האם ישנם עוד מרכיבים שיכולים להועיל?
תודה.