חברים יקרים, הפחדתם אותי. הבנתי שיש לי בעיה, הבנתי שאני מכור, אבל גם הבנתי שאי אפשר לצאת מזה!!! זה לכל החיים!!! אתה יכול להיות נקי 50 שנה, אבל אתה לעולם ועד בכוננות! זה מזעזע אותי מאוד!
מה, האם לא אהיה נורמלי יותר? האם אין מצב בו אוכל סתם להסתובב ברחוב ולהנות מהשמש הזורחת? תמיד אני אצטרך להוריד את הראש? תמיד להתמודד? לא אוכל לצאת לנופש משפחתי ללא פחד? לא אוכל להכנס למעיין נחמד בלי לפחד? לא אוכל להזמין את השכנים לארוחה בלי שיעברו לי מחשבות בראש על השכנה? לא אוכל לשמוח שביתי מביאה חברה הביתה בלי שיהיו לי סרטים בראש? אותי זה מייאש... זה כבר לא משנה אם אני חולה או רע, אני כבר לא רוצה להיות, לא רוצה לחיות... זה לא חיים...
וככל שאני חושב על זה יותר, כואב לי הראש.... ממש פיזית... וההרגשה שמשהו נמצא קבוע סביב הצוואר וחונק אותי, גורמת לי לזעוק זעקת יאוש אילמת שאף אחד לא שומע...
יש לזה סוף???

יש תקוה היקר!!

כן כן, יש תקוה!!

נכון, מי שהוא מכור צריך להיות מעכשיו ולכל החיים בכוננות, כי השונא מחכה לו בפינה.
אבל זה לא אומר שלא תהיה נורמלי יותר, זה לא אומר שלא תוכל להנות מהשמש הזורחת, וכן, עדיין תוכל להזמין את השכנה...

וזה בדיוק הפוך, היום אתה לא נורמלי - אתה מכור, היום אתה לא יכול להנות מהשמש הזורחת, אתה כל הזמן מנסה לברוח מעצמך ורודף אחר התאווה, אתה לא נהנה בכלל מהחיים ברחוב, כשאתה עסוק כל הזמן בלמצוא את התאווה - ומי שכבר עמוק בהחלמה יגיד לך מה זה להנות מן העולם, להנות מן השמש הזורחת, ולא להצטרך להיות עסוק כל הזמן עם דברים שלא מביאים לך שום תקוה וחיים.
ותופתע, תוכל להזמין את השכנים ולהנות איתם, לא תצטרך כל הזמן לפזול ולפנטז חלומות ודברים, תוכל פשוט להנות איתם...

אני אצטט לך קטע להלן ממה שכתבו האלכוהליסטים שהלכו בדרך 12 הצעדים עוד ב1939 בAA (מועתק מהמדריך):

"בהנחה שאנו כשירים רוחנית, אנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים שאלכוהוליסטים לא אמורים לעשות.
אנשים אמרו שאסור לנו ללכת למקומות שבהם מגישים אלכוהול;
אסור לנו להחזיק אלכוהול בבית;
עלינו להתרחק מחברים ששותים;
עלינו להימנע מלראות סרטים שמראים אנשים ששותים;
אסור לנו להיכנס לברים;
חברינו צריכים להסתיר את הבקבוקים אם אנחנו מגיעים לבתיהם;
אסור לנו אפילו לחשוב או להיזכר באלכוהול.

אבל ההפך הוא הנכון – עלינו להתמודד עם המצבים האלו כל יום מחדש. אלכוהוליסט שלא מסוגל לעמוד בהם הוא עדיין אלכוהוליסט במחשבתו; משהו לא תקין במצבו הרוחני. הסיכוי היחיד שלו להיות פיכח יהיה מקום כמו הקרחונים של גרינלנד, ואפילו שם יכול פתאום להופיע אסקימוסי עם בקבוק ויסקי ולהרוס הכול! אתם יכולים לשאול כל אישה ששלחה את בעלה למקומות רחוקים מתוך מחשבה שכך הוא יפתור את בעיית האלכוהול.

אנחנו מאמינים כי כל ניסיון להילחם באלכוהוליזם באמצעות מניעה של הפיתוי, נדון מראש לכישלון.
אלכוהוליסט שמנסה להתרחק מפיתוי אולי יצליח למשך זמן מה, אבל בדרך כלל הנפילה תהיה חזקה יותר מתמיד אחר כך. ניסינו את כל השיטות האלה. הנסיונות האלה לעשות את הבלתי אפשרי תמיד נכשלו."

התוכנית לא באה להחריב את חיינו החרבים בלאו הכי. התוכנית באה להפיח רוח חדשה ומרעננת לתוך גופינו החצאי-מתים, ולהכניס אותנו חזרה למסלול חיים נכון ונעים.

נכון שכשמתחילים בהחלמה צריכים להימנע מכל מיני דברים שיכולים להביא אותנו לסכנות רוחניות, אבל ככל שאנו נתקדם לעבר ה"כשירות הרוחנית" שלנו, נהנה מחיים טובים בהרבה, בהרבה!!! ממה שחיינו בו.

תשאר איתנו!!! לא תתחרט!!

אוהבים אותך
אוהב

אני נקי רק כמה דקות, אני לא יודע איך מרגיש מישהו שנקי כמה שנים...
אבל אני יכול לומר דברים שגיליתי על עצמי, יש לי היום רק הנאה אחת בחיים, והיא מין. אני לא נהנה מהשמש הזורחת אם הרחוב ריק... אני לא אהנה מנופש משפחתי סגור לבד בחדר, אני לא אהנה ממעיין שאין שם אנשים אחרים. אוכל לפרט לך יותר בפרטי...
אבל היאוש הזה הוא לא מהתוכנית, הוא מהמחלה, אם אומר לעצמי שאני מפסיק את התוכנית כי היא אומרת שלעולם לא אצא מזה לא פתרתי את הבעיה, ברחתי שוב מהפתרון...
הותיקים אומרים שאת היאוש הזה אפשר לתרגם לצעד ראשון. אני עדיין לא הצלחתי, מאחל לך שתצליח.

יקירי
אתה יכול לספר על החיים שיש לך עכשיו
כי בשבילי כל דבר היה יותר טוב ממה שהיה לי
אשמה, בושה, כאב בלתי נסבל,
שאלתי את נפשי למות,כפשוטו.
אני מודה לאלוקים על שמונת החודשים המדהימים שקיבלתי,
ואני באמת לא יודע מה יהיה מחר
היום הוא יותר טוב מכל מה שהיה לי לפני כן

מעניין שאתה מסתכל על זה כמייאש.

אני מאוד שמחתי לדעת שאני מכור, כי ידעתי שיש לי עוד בעיות שעליי לפתור בחיים. (אני כזה, שהעיקר אצלי זה מודעות עצמית ותיקון עצמי.) ובתוכנית שאני עושה בגלל שאני מכור, מצאתי מענה לבעיות האחרות שלי עם עצמי.
בד"כ מי שמכור, זה בגלל הבעיות האחרות שיש לו, אז הנה, דברים מגיעים למקומם הנכון.

ברוך השם, אני עושה תוכנית 12 צעדים, אוחז רק בצעד 9, ואני רואה שינוי של כך טוב בחיים שלי. אני לא יכול להסביר את זה, אבל אני די מודה לה' ושמח על זה שאני מכור, ושזה לתמיד. כך אצטרך להמשיך ולהשתפר כל החיים. וזה כמעט כל מה שאני יכול לבקש לעצמי היום. להיות אדם יותר טוב.

תשאל את הוותיקים יותר, תראה שהחיים בהחלמה הם לא כמו שאתה מפחד שהם. אולי החיים כן מפחידים אם אתה עדיין רוצה להישאר בתאווה, ולהילחם כל החיים עם משהו בלתי אפשרי, וכמובן להיכשל במלחמה. אם כן אתה צודק.

בהצלחה חבר
הרבה החלמה

אינאונימי

חברים יקרים, ראשית, תודה על התגובות שלכם.
שנית, אני מוטרד מהתשובות שלכם. אני עוד לא מסוגל להתנתק מקו המחשבה הישן. זה מלחיץ אותי שאני מכור, ומאידך כשהסתובבתי היום ברחוב אפילו לא נלחמתי, כי אני הרי מכור. יש בזה גם משהו מרגיע. אבל לפי מה שכתבתם, אני בעצם נמצא בחזית כל הזמן, כשכל מה שאני רוצה זה להיות בעורף. נבחרתי להיות בסיירת, כשבעצם אני רוצה להיות ג'ובניק... אני לא מאמין שיש לי את הכוחות להיות בסיירת, ברמה כזאת שבכל קרב אני אנצח. אני לא מאמין בכלל שיש לי כוחות לקרב, גם ללא ניצחון. אני אדם קטן עם נשמה קטנה, שבסך הכל רצה להיות צדיק קטן. פתאום שולחים אותי לחזית ומצפים ממני להיות צדיק גדול. אני לא מוכן לזה... לא הכשירו אותי להיות לוחם בסיירת...
איך לעשות את המעבר הזה, בין עמדת הג'בניק לעמדת הסיירת?
תודה לכם,
הלוואי שאזכה לקדש שם שמים כמוכם

חבר יקר
אני לא נמצא בשום מלחמה, לא כג'ובניק ולא בקומנדו
אני סך הכל בנאדם מסכן וחולה
לא רוצה להילחם עם אף אחד, ולא לנצח.
כל מה שאני מבקש, אלו חיים שלווים.
בלי דרמות, ובלי מאבקים.
לא רוצה תאווה
לא בגלל שכר גיבורים
ולא בשל עונשי עולמים
רק כי רע לי,
נמאס עלי החיפוש האין סופי
נמאס לי שכל אישה היא אובייקט מיני
אני רוצה סך הכל להיות מסוגל להביט לילדים שלי בעיניים, ולא למות מבושה.
אני רוצה חיים שלמים,ולא להיות מפוצל בין כמה אישיאויות שונות.
זה הכל
כשהבנתי שההחלמה היא האינטרס שלי,ולא של אף אחד אחר
חזרתי לחיים
בהצלחה

הו, המחר. בלי ספק, אחת ממלכודות הדבש הטובות שנוצרו. אם מחר אני לא יכול להיות מאושר, אז בודאי כדאי לסבול היום. עד כמה שזה לא הגיוני, זהו בדיוק ההגיון בראשו של המכור. הרי אף אחד לא יכול להבטיח לי שאהיה נקי חמישים שנה (כאילו שמישהו יכול להבטיח לי שאקום מחר בבוקר), מה שאומר שאני לא יכול להיות בטוח שיהיו לי חיים מאושרים בגיל שמונים, אז המסקנה היא... שעדיף לסבול עכשיו, וכל המרבה הרי זה משובח.

זה לא הדבר היחיד שדפוק במה שנקרא "הגיון של מכור", יש עוד הרבה דברים. למשל יום שבו אני מבואס כי לא הצלחתי בכמה דברים, אז הדבר הכי הגיוני עבורי הוא ללכת לאונן או משהו כזה כדי להרגיש הרבה יותר גרוע. זה כמו לנסות לפתור גירוד בראש עם מכות בפטיש חמש קילו. וכמובן ההבטחה ההזויה שאני מבטיח לעצמי לפני כל נפילה ש"הפעם זה יהיה אחרת", ובטוח הפעם יהיה כיף, למרות שאלפי פעמים הוכיחו לי שזה קשקוש מקושקש ותמיד אני רק סובל.

לא נורא. בא נראה מה בכל זאת כל כך מציק לי. אה, כן, הייתי בטוח שאני יכול לשלוט בתאווה הזאת, וביום שרק ארצה מספיק, הכל יהיה פשוט שייך להיסטוריה. אבל זה לא ככה, ומסתבר שהעסק הזה רציני. לא מתאים לי. אוקיי, ומה עם האדם שאיבד רגל בתאונה? או מי שחולה בסוכרת וצריך כל החיים את הסיוט הזה של האינסולין? שלא לדבר על אלו ששוכבים בבית לוינשטיין במצב חסר תקנה במשך שנים.

אני לא מבין את החשבונות של אלוקים, לא מבין למה הוא גורם לאנשים למות או להיות חולים, וגם לא מבין למה הוא בחר אותי להיות חולה, אבל באותה מידה אני לא מבין למה הוא הביא אותי להחלמה. אני לא מנסה להתווכח איתו, לא עם המחלה ולא עם ההחלמה. אני אומר לו תודה כי אני יודע שהוא מבין יותר טוב ממני ורוצה עבורי טוב. נכון, לא זה כיף להיות חולה, אבל במחלה שלי יש משהו מעניין: כאשר אני מודה שאני חולה - אני כבר באמצע הדרך להחלמה. האמת היא שבכל מחלה נאמר שידיעת המחלה היא חצי תרופה, אבל אצלנו זה הרבה יותר.

אז בהחלמה לימדו אותי על "תכנית 24 השעות" (שלפעמים הופכת כמובן לתכנית 12 השעות או אפילו פחות מכך). הרעיון הוא שאלוקים באמת לא נתן לי את האפשרות לשלוט בכל החיים, ובודאי שהוא לא נתן לי אפשרות לשלוט בעבר או בעתיד. מה שכן, הוא נתן לי כל פעם יום אחד, ובמהלך היום הזה הוא רוצה לראות שאני עושה את המקסימום. התוצאות הן לא באחריות שלי, אבל ההשתדלות היא כן. אז במקום לדאוג לשאלה הקשה איך אצליח להגיע לקבוצה כאשר אני בבית אבות מרותק לכיסא גלגלים והאחות לא מוכנה לקחת אותי לקבוצה של סקסוהוליסטים, עדיף שאדאג לחצי שעה שנותרה לי עד שאני הולך לישון.