שלא יפלו לאותו בור שנפלנו אנו.
שלא יסבלו ממה שסבלנו אנו.
שלא יתבוססו בבוץ שבוססנו אנו.
שיהיו אנשים טובים יראי שמים.
שיהיו טהורים ונקיים מכל מחלה וחטא.
שיהיו בעלים טובים לנשותיהם.
אנא! עצות בבקשה!

נשאר קרובים לאבאל'ה,
נשתדל לא להפריע לו להיות גם כן אבא שלהם.
אני מאמין שתוך כדי עבודת 12 הצעדים אנחנו לומדים התייחסות נאותה לאנשים מהי. ברור שזה משפיע באופן ישיר גם על התקשורת עם הילדים.
התקשורת נהיית נינוחה יותר, מכבדת יותר, אוהבת יותר.
נתפלל שלא נזיק.
אמן.

זאת שאלה שמעסיקה אותי לא מעט כאשר אני רואה את הילדים שלי גדלים להם.

התשובה הטובה ביותר שאני יכול לתת היא שזה תלוי הרבה מאוד בי. ראשית כל, זה תלוי בכך שאני עצמי אהיה נקי ומפוכח, דבר שמשפיע בצורה משמעותית ביותר על הבית כולו. אם אני עצמי לא אהיה נקי, לא יעזרו שום הטפות לילדים שלי, כי הם יזהו בחוש השישי שלהם שזה דברים שנאמרים מהשפה ולחוץ. לעומת זאת אם אני מראה להם דוגמא חיה של איש מפוכח - יש לכך השפעה עליהם, גם אם זה זה בתת מודע.

הדבר השני הוא אהבה ופתיחות. אני משתדל בכל מאודי לא רק לאהוב את ילדיי אלא גם לאמר להם את זה ולהראות להם את זה הן על ידי מגע והן על ידי קירבה נפשית. ככל שאני יותר פתוח וקרוב אליהם והם מחזירים לי את זה, הסיכוי שלהם קטן ליפול בדברים שמהותם היא בריחה ובדידות.

שאלה טובה וחשובה מאוד.

מה שבטוח הוא שילדינו רואים ומרגישים הכל, כמו שסוד אמר.

מה שהכי ממחיש לי את זה, זה הקטע הבא:
..."כאשר הייתה הבת בגיל חמש ובגן הילדים, הגיע 'יום האם', והמורה ביקשה את הילדים לצייר משהו שיגרום נחת לאימותיהם.
'ציירו משהו שיעשה אותה למאושרת', היא אמרה.
ילדים אחדים ציירו תמונות של אביהם. אבל הילדה הקטנה הזו ציירה ציור של כוס מלאה משקה.
זה מה שעושה את אמא למאושרת. בגיל חמש, היא כבר ידעה מהו שחשוב בחייה של אמה, והייתה מסוגלת לבטא זאת בבהירות חדה"
(מתוך "שיחות קצרות על אלכוהול")

ככל שאעשה את פעולות האהבה שלי כלפי ילדי ואשתי יותר, כך הבית וכמובן אני נקבל כמה שיותר החלמה.
את זה אני משתדל לעשות ע"י בילוי עם משפחתי ונתינה להם ככל שאני יכול.

בהחלמה.

ואולי להוסיף על הדברים שנאמרו כבר, משלי מעט:
להצליח להגיע למקום שבו הילדים שלך, אתה החבר הכי טוב שלהם(כמובן שאתה אבא אך מתוך זה, הם ידעו לשמור על המקום שלך גם בתור אבא) .
תהיה פתוח לשמוע מהם הכול, גם כשהם קטנים ונראה לך לא חשוב להקשיב להם, אם לא תקשיב להם עכשיו גם אחרי זה לא תקשיב וגם הם ירגישו שאין מה לדבר אליך אתה לא מקשיב.
אם הם יהיו פתוחים אליך תוכל לעזור להם וללמד אותם מהניסיון שלך,
וגם אל תשכח כל הזמן לקחת אותם "הצידה" (לארוחת ערב או משהו, כל ילד בנפרד ללכת איתו לבלות..) ושם לשאול אותם מה הולך איתם, מה הם מרגישים.. ואף לשתף אותם בדברים שלך כמובן הכל לפי הגיל שלהם!

קראתי רק עכשיו.
נושא זה, לדעתי, מהווה מעין 'נייר לקמוס' (אבן בוחן) לשאלה האם אני מאמין שאני חוטא או חולה.
אבהיר: השאלה היא בעצם ממה אני מנסה להציל את ילדי?
האם אני מנסה להציל את ילדי מההתמכרות? מהריקנות? מהבדידות, האובססיה, התלותיות, הכעסים, הדימוי העצמי המושפל, הצורך לפצות, תחושה של אדם שאינו ראוי לאהבה? אם התשובה היא כן, אז הנ"מ היא שארגיש שכל התמכרות בעייתית, לאוכל, לסמים, להימורים, לאהבה, למין, לקניות וכו'.
ואז, נקודת המבחן היא מה יקרה כשהבן שלי יאונן, או כשהבת שלי, לצורך העניין, לא תהדר בצניעות.
האם אני יכול לקבל את זה בשלווה? להבין שאצלו זה אחרת מאצלי? להבין שאני מכור והוא חוטא? להתייחס אליו כמו שצריך להתייחס לאדם שחטא, ולא לאדם שמכור, האם זה יכניס אותי לחרדות? האם אני מאמין שהקב"ה מלווה את צעדיו ולא רק את צעדי?
או שאפיל עליו את כל התיק שלי, עם החרדות, הפחדים, תחושת הכישלון, האשמה, הריצוי מול אשתי וכו' וכו'.
ובמאמר מוסגר, שאלה נוספת: האם הניסיון שלי עם הצעדים יכול לעזור לי להתמודד גם עם מצב בו הבן שלי הוא רק חוטא?
נדמה לי שהמסגרת בה השאלות אלה נידונות משמעותית יותר מהתשובות.

מחשבות
נתן במתנה

נתן?! יש איזה כיוון לדברים שכתבת..?
אחרי שקראתי אותך, חשתי כמי שראה סידרה שלימה מלבד הפרק האחרון.

האם תכתוב למעננו את הגיגך על השאלות שהעלית?

שלום.
אנסה לסדר את מחשבותי, אם כי הן עדיין בוסריות:
1. אני חושב שהשאלה המרכזית שלי, כהורה, מבחינת שאלת ההתמכרות והאובססיה, היא כיצד ליצור מצב בו הבן שלי יכול להיות חלש לידי. נדמה לי שקודם כל זה מצריך אותי לאפשר לעצמי להיות חלש לידו. חולשה, כנות, פתיחות, עבודה עצמית, מילים אלו אמורות ללוות את המגע שלי איתו. זה בסדר שהוא ידע שקשה לי, שאני מתמודד, שלפעמים אני כועס בלי סיבה, ושלמרות הכל - אני אוהב, אותו, את אימא שלו, ואת שאר הילדים. רק כך הוא יוכל לא להתנות את הדימוי העצמי שלו ב'דברים מבחוץ'.
2. אם אבי כל חטאת היא הריקנות הרוחנית, אם כל חטאת היא התלותיות - עלי לבדוק את עצמי, האם אני מפתח בו תלותיות, האם אני מגיב בקיצוניות לדברים שהוא עושה? האם אני מעניק לו יחס על תנאי (לא משנה מהו התנאי - בתנאי שהוא לומד/עושה שיעורים/מתנהג יפה וכו'). האם אני יכול לקבל אותו עצבני? כועס עלי? נעלב ממני? שונא את אחיו הקטן? האם יש משהו שאני לא מרשה לא לבטא?
3. השאלה הנוספת, והיא שאלה שאין לי תשובה פשוטה עליה כיום, בשל גילי שאינו מופלג כלל, וימי ההחלמה הקצרים יחסית שלי, היא כיצד להתייחס לילד שמאונן. הדבר היחיד שברור לי הוא שלא אמור להיות קשר כלל בין מה שאני עברתי למה שהוא עובר. אני עובר את הדרך שלי, הוא יעבור את שלו. הקישור של 'אם הוא ככה...הוא בסוף יגיע ואז...' מעורר בי את החרדות, מזכיר לי שאני עדיין, היכן שהוא בלב, מתבייש במה שעשיתי, ולא מקבל את העבר שלי. עלי להיות שם בשבילו, לא בשבילי. מעבר לזה  - אני מציע לשאול הורים וותיקים יותר, כמו גם חברים וותיקים יותר.

מקווה שעזרתי לסדר קצת.
נתן במתנה

מתנה יקרה. לו היית אבא שלי... ולגופו של דיון - הדברים כיום ברורים לי יותר, אם חוויית הילדות שלי בעניינים הללו היו גרועות אשתדל לבדוק מדוע ולעשות שם חוויות מתקנות. במילים שלנו - הפוך. אכתוב זאת בקצרה ובהזדמנות אאריך - לעשות כל שביכולתי כדי להיות כתובת עבורו לפיתרון בעיותיו.

עלי להיות מספיק נינוח רגוע ונעים בכדי שלא יחשוש לפנות גם בדברים שכאלה. המפתח מבחינתי הוא לשדר לו מקטנות שהוא יכול לדבר איתנו ההורים, אביו או עם אימו על הכל. כולל הכל. שהדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות לעצמו זה לשמור על בעיותיו בסוד.

לא מספיק לומר לו את זה, צריך לעשות את זה. כלומר, כשהוא בא ומשתף על משהו שהיה לו מורכב לשתף, להראות לו, במעשים, שזה היה משתלם, שהוא לא ניזוק. חשיבה מחנכת לטווח ארוך הכרחית. אם קשה לו לומר אעודד אותו לכתוב. יש לי מכתבים רבים מהילדים שלי.

ברגעי כאב, תסכול - אני קורא אותם וחוזר לשפיות.

בברכת בהחלמה ובתקווה שהועלתי.

אסירות.. לו אתה היית אבא שלי..

בחיים לא יכולתי לשתף בבית מאומה מרגשותיי.. שגבר..?!ירגיש..?! אם רק הייתי פותח משפט ב.. "אני מרגיש ש.." צחוק מטורף היה נופל עלי מפיו של אבי...

אם הייתי נגעל מג'וק... אז הייתי חוטף כאפה... ולמה..? אתה גבר...! גבר ללא מרגיש...! גבר לא בוכה ולא מתאונן..! גבר צריך להיות מחוספס יותר מקיפוד..

הורי לא יודעים עלי כלום.. וכשלא מזמן שאלו אותי.. למה אני בחוץ מלא חיים ובבית אני בדום.. נאלצתי להסביר להם.. ש.. הם אף פעם לא נתנו לי לדבר.. או להביע רגש... וכשהייתי מביע או שהייתי חוטף או שהייתי מואר בצורה מגוחכת..

ולגביך נתן..
למה אתה מעדיף להציב שאלות לבדן ולא מנסה לענות לעצמך... (ולנו..)

תודה רבה לכל הכותבים. הועלתם לי מאוד.

שמעתי פעם הנהגה נפלאה, אני מנסה ליישם אותה כשאני זוכר.

לבקש מהילד כל לילה כשהוא הולך לישון, לספר לנו דבר אחד טוב שהיה היום ודבר אחד לא כ"כ טוב שהיה היום.
כך הוא לומד לשתף גם בחויות הלא נעימות. וביחד נוכל לפרק אותם.
וכל הילד מתרגל לתקשורת של רגשות עם ההורים.
זה עובד אצלי נפלא! הילד שלי המציא עוד קטיגריה - דבר בינוני שהיה היום.

קראתי השבת מאמר קצר בנושא. אנסה להעלותו כאן מאוחר יותר.

שוב תודה על הדיון החשוב!

איזה מתוקי (:

לאכול אותו... דבר בינוני...