אין לי כוח להאריך, למען האמת גם ממש לא בא לי להאריך.
רציתי רק לדעת בבקשה, לאיזו קטגוריה שייך המושג 'ויתור' בהחלמה שלנו..

ודוגמה לדברים.
אני מתפלל בבית כנסת גדול, המקום שלי הוא המקום היפה ביותר בכל בית הכנסת, שולחן רחב עם כיסא מהודר, למה אני זוכה לזה? לא יודע, אולי פשוט עניין של ותק, מזה משנה..
נכנס אדם חדש לבית הכנסת.. מסתכל ימינה ושמאלה.. ורואה שבית הכנסת מפוצץ.. אני מקום להכניסיכה...!! אין..!! בלי להתבלבל הוא בא ויושב במקום שלי.. ואני שואל בקרבי.. ידידי היקר..? האם אתה אידיוט? מה אתה חושב לעצמך..???

אתה לא רואה סידור פתוח??? אתה לא רואה שכל הבית כנסת תפוס..? אז דווקא פה לא יושבים??
איפה כאן נכנסת ההחלמה..? הרי כאן לא תהיה בדיוק שייכת תפילת השלווה.. כמו כן.. אף אחד מהצעדים לא בדיוק יהיה אפקטיבי במעמד בו אני נמצא..

הרי אין לי כרגע כעס או טינה תאווה או קנאה..
אז איך פה.. פועל הוויתור.. לאיפה הוא שייך בהחלמה שלנו...?

מקווה שהייתי מובן... כי עכשיו אני עובר על שכתבתי ואני בעצמי לא מבין בדיוק את מה שכתבתי..

כאן פועל האומץ לשנות וצעד 4.
אאריך מחר.

...........
אחרי התגובות שאחרי, אכמ"ל.

למה לא להגיד תפילת השלווה, או לחשוב אותה? יש לך הזדמנות להיכנע, לקבל את המציאות שה' זימן לך, לקבל את הדברים שאין ביכולתך לשנותם - למה לא תתפלל שתנצל את ההזדמנות?

אני דווקא הבנתי מצויין מה שכתבת. קודם לדוגמא - אני מכיר כמה סוגים של  בני אדם שיתייחסו למקרה שהעלית בצורה מנוגדת, ולכל אחד מהם 'הויתור' הוא אחר:

יש את האחד, המפוחד עם ערך נמוך. חוסר הביטחון שלו מהדהד, הוא תוקף את עצמו ללא הרף או גבול, הוא 'שטיח' משובח... בחולומות הוא לא מעיז לומר את מה שיש לו בבטן. עבורו הויתור יהיה על ההתכנסות, ההתקרבנות. הפעולה ההפוכה מהמצב הטבעי שלו יהיה 'לקחת' את מקומו, לגשת אל הכובש ולהפנות את תשומת ליבו לכך שיושבים שם. ללכת עם הפחד ללא כעס.

מנגד יש את השתלטן, מבטו מזרה אימים, כל בעל חוליות עלול להפוך באחת לשק איגרוף... אין שום פילטר בין הבטן ללשון, כל תחושה יוצאת החוצה בדיוק כפי שהיא נחווית ולמעלה מכך. האינסטינקט שלו הוא לתפוס את הפולש בציציות ראשו ולהשליכו אל ארץ גזירה (לתת לו את מקומו של שונאו בנפש) הויתור שלו כפי שניתן לשער הוא על התוקפנות... 

יש גם את המבולבל, לעיתים הוא כנאמבר וואן ולעיתים הוא כנאמבר תו... שטיח שתלטן... או שתלטן שמשטתח... כל מקרה לגופו ולמניעיו. העולה מכך הוא שהויתור הוא על המניע והתוצאה המושגת ממנו.

דוקטור... יקירי.. ראשית רק נקטתי דוגמה.. דבר שני.. אני מדבר על מצב בו אני שלוו..

ולגביך אסירות.. נפלא.. לא ציפיתי לכזה דיוק והבנת העמדה שלי..
אני רק מוסיף ושואל.. (אפילו מעט חושש..) איך אדע ואבחין.. באותו הרגע.. האם אכן ויתרתי (ומאליו.. שלוש נקודות..) או שרק צברתי.. (שלוש נקודות..)

לומדים להבחין. טועים ומסיקים מסקנות. זה תהליך. מתחילים עם כנות, עצמית ועם אחרים. הכנות מושגת באמצעות תירגול חיים רוחניים. יציאה מאנוכיות  - הכרת העצמי ורכישת קניין בזיהוי המניעים וההרגשה בזמן אמת. חיבור לחיים.

ספונסר, חבר קרוב מי שמלווה את התהליך, מקל עליו מאוד.

כשאני חושב על זה...
ויתור על המניע.. זה כמן עבודה של תיקון המידות.. זה סוג... של.. ספר מוסר... תתגבר על היצר...

וזה!! הדבר!! האחרון!! שאני!! רוצה!! לעשות!! בחיים!!

שוב לתת לעצמי הרצאות.. על ויתור ועבודת המידות..? עוד פעם לחזור לשיחות של פעם..? על אלוקים אוהב את מי שמוותר ושונא את מי שעומד על שלו..?
אתמול הייתי בהרצאה.. והרב זעק... "אתה טוב? תקבל טוב..! אתה רע..? תקבל רע.."

קמתי ויצאתי מהאולם.. מאסתי באלוקים הזה של הרבנים..
אני רוצה את האלוקים של התכנית שלנו... הוא הרבה יותר חמוד...

ההבדל הוא שכאן אתה לא עושה את זה בשביל לקבל טוב או רע, אלא בשביל שתוכל לחיות עם עצמך בלי צורך תמידי לברוח מעצמך.
לא עובדים כאן על תיקון המידות (על אף שלמעשה בפועל יוצא שמי שעובד את התוכנית משתפר בזה לאין ערוך). כאן עובדים על פגמי האופי בשביל לקבל שלווה.
אז אתה לא רוצה שלווה?

אני רוצה שלווה ועוד איך..

אבל אסביר שוב.. עדיין לא מצאתי את המתכון המושלם למקרים מעין אלו..

אף אחד לא מצא.
כמו שכתב אסירות- וכמאמר המאמר יגעת ומצאת- תאמין.

אחי, אני מבין אותך, חשוב לי לומר לך שזה אותו אלוקים. הוא אוהב 'וחמוד' גם שם...זו פשוט שפה אחרת, כתבתי בעבר על מכשיר השמיעה של התוכנית. אני חולה, אין לי עניין עם היצר, אני מכיר באופן אישי את 'הפציעה' שיש לנו המכורים עם מוסר, זו לא עבודת המידות. זו עבודת חיים...

פעם ראשונה שאני קורא את הפוסט הזה. מכשיר שמיעה.

תאמין לי שדמעות מבצבצות לי בקצה העין, אני חושב, שזה גם מכשיר שמיעה וגם קוצב לב, פשוט עושה סדר שלם.

זה כזה נכון כזה אמתי.

אז נקודתית יותר.. וסליחה שאני שוב מעלה את זה... במצב בו אני אמור לוותר.. אני אמור לוותר לא כי זו עבודת המידות.. אלא כי... (אם אפשר בבקשה להשלים את החסר אני אשמח..)

...אתה רוצה לחיות

תודה. אצלי זה התחיל ממניע פחות חיוביולאט לאט השתפר, בהתחלה פשוט לא הייתי מוכן שכל מיקרובּ יקח לי את השליטה על החיים. אני רוגע, לגמרי, שורק לי בדרכי לבית הכנסת סרנדות ואז... מגיעה תולעת ומתיישבת לי במקום ואני רוצה לקפוץ מהגג...

ההמשך היה נעים יותר, ההבנה שלא כל מה שלא מתרחש כמו אני רוצה או חושב שצריך הוא נגדי בכוונת מכוון, כדי להשפיל אותי ולפגוע בי, משפט המפתח היה - אנשים אינם נגדי, הם בעד עצמם... כיום בחסד ה' אני עוד יותר נינוח, אני פשוט מתייחס לאחרים כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אלי.

ולא אני לא רואה בעיני רוחי את הרב'ע של כיתה ה' מסובב לי את האוזן וצורח 'מאן דסאני עלך לחברך לא תעביד'... 

אוי, השפה.

אסירות.. חסר אונים.. תודה לכם..
ואפילו העליתם חיוך (:

שבת שלום.