לאחר הפוסט של 'סוד' אודות הציפיה לתגובה, החלטתי להגיב. אני מקווה שהדברים יהיו לתועלת.
חבר יקר,
אתה יודע שאני מאוד מעריך אותך.
אתה יודע שיש לי אמון מלא בשיפוט שלך,
אתה יודע שאני אתן לך את כל הזמן שביכולתי אם תבקש.
היינו שם ביחד, בקבוצות הראשונות, בהם בכיתי וכאבתי, בהם הייתי אבוד וחסר תקווה.
שמחתי על הקשר אתך, בתור בן אדם, ובתור חבר לדרך.
הייתי מופתע כיצד השוני החברתי ביננו לא חוסם בכלל את האמון והקרבה שהרגשתי כלפיך.
מה שאני הרגשתי סביב אותה פעולת חיתוך הוא עלבון.
הרגשתי שאני מושיט לך כוס יקרה, מזכוכית מאוד עדינה, ואומר לך: אני מאמין שלא תשבור אותה, אתה אדם שראוי לאמון הזה. בבקשה, קח את הכוס הזו ותשתה בה, תיעזר בה, נתתי לך להיכנס לתוך המקומות הכאובים והפגיעים של חיי.
ואז לפתע נעלמת-נאלמת.
נכון.
זו זכותך.
נכון, מן הסתם פעלת מתוך הגנה עצמית מפני משהו שלא היה ברור לי הקטן, אבל כנראה הוא היה מאוד מוחשי בשבילך...
אבל ביחסי אנוש, כפי שאני בטוח שאתה יודע, המילה 'זכות' נקשרת לנוקשות מתבצרת, והיא הפוכה בכיוונה לאמון, לכנות, לחברות, ולכל מה שחשבתי שקיים ביננו.
היה לי ברור שיש סיבה למעשיך, אבל אנחנו חברים, לא? ציפיתי להסבר, להתנצלות, להבהרה, למשהו שיגיד: זה לא נגדך, זה פשוט אני והבעיות שלי. אני וחולשותי.
במובן הזה, אני מרגיש שהפוסט הזה התחיל לסגור בשבילי מעגל. אני מרגיש שאתה פונה אלי, ואל חברים נוספים, ואומר: כן, אני אתכם, אני רוצה בקשר הזה, אני רוצה להיות חלק, פשוט קשה לי. תבינו, קשה לי. אבל באמת...יכולת זו להודות בקושי אפשרית רק בעקבות חיבור למקום רוחני, על כן לעתים קרובות היא נענית בחיבור רוחני אף הוא - בסליחה.
יש פלא בסליחה, היא מוענקת ממקום של חסד שלא ניתן להסבירו. אי שם בתוך נפשי שוכן לו הניצוץ האלוקי שמכיל ומקבל ומסכים לתת עוד הזדמנות בלא סיבה 'מוצדקת'. נקודה שמאמינה, שלא שופטת, שאוהבת, שמכילה. ובכנות אף אוסיף ואומר - נקודה שיכולה להזדהות, לראות איך גם אני הייתי יכול לפעול באופן הזה, כי את המניעים, אחרי שהם מוסברים (ולפעמים גם לפני, אם אני מצליח בצעד שמונה וחצי) - אני מכיר גם בתוך נפשי שלי.
מהמקום הזה, הפוסט שלך נגע בי, אפשר לי להבין, לקבל, עזר לי להכיל.
כן, גם היום, אני אסכים לתת לך את כוס הזכוכית היקרה שלי.
אבל, למרות זאת, אני מצפה ל'צעדים בוני אמון'.
בצעד תשע יש גם שלב של כפרה - או במילים פשוטות: 1. מה אני יכול לעשות כדי לתקן את המצב? 2. כיצד אוכל להיות במקום בו מחר לא אצטרך לבקש סליחה על אותו הדבר, מה עלי לשנות בי, ומה ביכולתי לשנות במציאות.
כן, אשמח מאוד לתת לך את כל מה שביכולתי.
אבל מי ערב לי שמחר לא תשאיר אותי שוב בתחושה נבגדת?
האם אתה מסכים לעמוד מאחורי מה שאתה עושה עכשיו? בתור שועל וותיק בפורום אני מאוד גאה בפינת האינטימיות הזו, שנעשית בלב רשות הרבים, במובן זה אני אפילו סומך מעט על כנותם של 'האורחים' העוברים והשבים, שלא יחללו, שלא ישחקו לי משחקים במה שאני בונה כאן, במה שנבנה כאן. האם אתה מסכים לקבל על עצמך את הכללים הכתובים והלא כתובים של אתרא קדישא הדין?
ברור לי ששאלה זו מופנית כלפי הרבה מאוד אורחים וחברים חדשים, אבל בנוקבותה היא מופנית דווקא אליך - בגלל מה ששנינו יודעים. בגלל שיש לך את כושר הביטוי, הכנות והעוצמה הרגשית המאפשרים להעניק לאחרים דרך המילה הכתובה, והרבה.
האם אתה מפנים עד כמה אנשים יישאו אליך עיניים? כמה מעגלים של תקווה אתה נושא ביחד עם כתיבתך? האם אתה מקבל על עצמך לא להתנער ממעגלים אלה בלא להסביר?
אלו שאלות רציניות, חבר יקר. אל תענה במהירות.
כפי שפתחתי, באופן אישי יש לי מקום חם בלב בשבילך. אתה יודע את זה.
האם אני יכול להיות בטוח שלא תחלל את האינטימיות הזו, שאני מאפשר לך לחוש לידי?
בהערכה ובתקווה
נתן במתנה