כולם פה הלכו לישון. הכל די הפוך. אני עוד לא יודע איפה ומתי אתפלל, מה הלוז. עוד לא עשיתי עירוב תבשילין. ולא, לא טבלתי. אף פעם לא התחברתי לזה. ועכשיו, אני לא מנוהל. אני יודע שה' רוצה שאתקרב אליו דרכים שעובדות עבורי. כל הבית מחכה לשטיפה. קיבלתי הוראות כלליות איך ומה מהאישה רגע לפני שצללה לשנ"צ קצרה.
אני מול המחשב. לפני שנה, ברגע דומה כזה. מיד הייתי בתאווה. ולא, לא היה מטריד אותי שעוד 4 שעות יום הדין. זה אף פעם לא הטריד אותי יותר מידי. מה שהטריד אותי היה הטינות על האישה וההגדרות שטיפה שלה, והיסורים שקורעים לי את המוח - לשטוף בדיוק כמו שהיא ביקשה? שתשמח? אבל - אז היא תלמד שאני עבד טוב - אז לא, לעשות חצי - לראות שכן אבל לא בדיוק כמו שאת רוצה, שחלילה לא תתפסי שליטה... אבל אולי כן - זאת אשתי למה שלא תהיה מבסוטה... וחיבוטים וייסורים מטופשים כאלה, וככה אחרי 20 דקות של העצמת טינות, של פיטום עצמי ברעל מזוקק, אני מספיק מלא כדי לרוץ לשירותים ולברוח לתאווה המשחררת.
והיום אני פה, נוכח. מתפלל. מדבר איתו. עדיין מבולבל, עדיין מפולסף, עדיין מגשש. אבל מרגיש שהגעתי הביתה. הגעתי אליו.
אוהב את כולכם.
אסירות תודה.
אני דומע מאסירות תודה.
שמעתי מחבר ותיק מאוד.
"כמה שבכינו מהכאב,
ככה נבכה מאסירות תודה".
תודה אבא. תודה לך שגילית את עצמך לנו.
שנזכה להמליך אותו. להכניס את מלכותו בליבנו. שהרי משלו נתנו לו, שהמלכות שלו.
מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים.
אני הולך לעשות ספונג'ה.
