'צריך לשלוח את הטלית לניקוי יבש' חלפה עברה לה מחשבת בזק במוחי. האמת מגיע לה, המשכתי באותו קו, גם לה מותר. זה בכלל לא מובן מאליו, בחמש השנים הראשונות לנישואי לא כיבסתי את הטלית, ולא מתוך עצלות, היא פשוט לא נזקקה לכיבוס. ראיתם אדם שטליתו האחת ליום חול ולימים טובים אינה זקוקה לניקוי?

לא נעים אך כמות הפעמים שהתעטפתי - בימי השימוש הפעילים - בטליתי היתה זעומה, נגעלתי מעצמי בתוכה, חשתי בה כאדם ההולך לבית עולמו, מוטל על מיטת עץ נוקשה עקוד ללא תזוזה. גם כשחבשתיה יבשה נשארה. כנפשי. לא התחברנו. זו הסיבה שאני מתפעל מזיעת טלית (נראה לי שליומולדת שנתיים אשתי קנתה לי אחת נוספת חדשה)  שכל עקרת בית מכירה.

ובראש השנה האחרון היא נרטבה. כהוגן.     

מדמעות של אסירותודה, לא של פחד. מההרגשה שזכיתי להשתתף בשמחתו של מלך, תבינו אני הזוהמה. הזחל. ללא זכות קיום, עומד לפני מלך מלכי המלכים ושר לו, מקרוב, בדמעות. עושה מה שהספונסר שלי הציע לי לפני שנים – בכל תפילה הקשורה ברשעים, רשעה, רשעות, מבקש שיסלח לכלל ישראל. לא לי. לא אלי. חוטאים וחטאים לא קיימים אצלי, פגמי אופי כן. ועוד איך.

יש סיכוי שתחשבו שאני אדיוט (זה נכון) אבל זה מה שעובד לי. לבכות לאבאל'ה מתחת לטלית המתרטבת בזמן התקיעות רק על דבר אחד, טוב שניים – תעזור לי להיות קרוב אליך ושלא אראה בכל דמות תאווה. זהו. הקשר איתו הוא הדבר היחיד שיכול להפוך רעל כמוני לנחמה. זה מה שלמעשה קיבלתי מאשתי עם התקדש החג.

היקירה הפילה לי את הלסת בשיחה רגועה של אחרי הדלקת נרות, היא אמרה ואני מצטט  - "השנה אתה לא צריך לבקש ממני סליחה על כלום"... טראח. ההה, זה כל מה שיצא לי מהפה, טוב, אני יודע שאנחנו כבר זמן לא רבים, אבל עדיין יש אי אילו אי נוחות זוגיים... כן. היא הסבירה כשראתה את עיני העגל שלי, גם ל S A NON  יש הבטחות, זו הקשורה בך, התקיימה במלואה. "נחווה נחמה במערכות היחסים"...

עמדו לנגד עיני ימים אחרים, כשהחזיקה בידי  מתחננת, למה? מה עשיתי לך שככה אתה...

וזה לא הכל, לדוגמא, מי שמכיר את סיפורי יודע שלמרות הזמן שחלף נותרו בי צלקות מלהיות שליח ציבור. בגיל העשרה  (15) הייתי חזן בישיבה והפכתי מנחה של יום רגיל למנחה של שבת, והנה כעת ביקשו ממני לעבור לפני התיבה, הנטיה הראשונית שלי היא, דלגו עלי, השניה, "יש לי כאן הזדמנות לגדול". ניגשתי. ביקשתי שלווה, וקיבלתי.

את חזרת הש"ץ התחלתי בבלאק אאוט מוחלט, לא זכרתי את הניגון המקובל, ויצא לי משהו מוזר, מנגינה משונה (לא זיהיתי, יתכן שזו היתה חזרת הש"ץ של יום רגיל...) שלא ענתה על שום קריטריון (כמעט בטוח שיחלוף זמן עד שיגשו אלי שוב) רגוע לגמרי קירטעתי עד לקדושה, שם איכשהו מי ממכרי הצליח להחיות את המשורר שבי... החוויה המתקנת הזו חלפה לידי.

למרות הפשלות הייתי נינוח, משום מקום קפצו לי המילים של המשגיח "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב..." סגירת המעגל הזו היתה משמעותית כי חשתי שיודע התעלומות מעיד בי שארשת שפתי ערבה לפניו. הוא הכיר לי את אותו המצב באופן אחר, בלתי אפשרי עבורי. לי אין כח. בכל ארוע מלחיץ, מרגש, למרות שכלפי חוץ כל בסדר, מבפנים אני קורס. מאבד את שלוות הנפש וזקוק לזמן כדי להתאושש.

אז תודה לך אבאל'ה שהגנת עלי, בזכותך לא הרגשתי עשרות זוגות עיניים מוכרים ננעצים בגבי. ששמת לי מילים בפה, שהייתי איתי. שעשית אותי נוכח (ויחון עם המיוחדים שמו ערב ובבוקר..) שנתת לי את האפשרות להתעטף רגוע בטלית. אנא, תמשיך לטעת בי את התחושה שארשת שפתי עריבה לפניך.

"נחווה נחמה במערכת היחסים" - העידה עליך יודעת התעלומות.
המילים קטנות על עוצמת הנחמה.
לא מובן מאליו, בטח לו בשביל אדם עם סיפור כמו שלך.
שמח ומתרגש אתך.
נתן במתנה

וואו
נחווה נחמה, אילו מילים גדולות
אתה לא צריך לבקש סליחה, פלא פלאים
אלוקים אתה גדול
תודה אסירות
התרגשתי זה בנאלי
אבל נכון

אני בוכה לגמרי.
זה באמת אפשרי? יש דבר כזה בעולם?
שאישתי תגיד לי שאני לא צריך לבקש סליחה על כלום?

תשמע, האלוקים הזה שלך, בהחלט כוח עליון

מספרים על הרב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שבהלוייה של אשתו כנהוג מבקשים סליחה והוא לא ביקש ניגש אליו איש החברא קדישא ואמר לו שיבקש סליחה, וענה להם שאף פעם הוא לא פגע בה בחיים , אויף מיר געזאגט יום אחד, זה יכל לקרות רק מתי שאני בחו"ל בלי נייד.

תודה חברים. זה באמת לא נתפס. אני לא הגרש"ז, פגעתי בה. מאוד. לשמחתי ניתנה לי הזדמנות נוספת לכפר ולתקן. להלן המשך השיחה המדהימה ביננו - את מבינה מה אמרת עכשיו? ובתוכי אני חושב נו באמת, זו את שכל כך סולחת. היא אומרת לי, כן, בטח. אני עומדת מאחורי כל מילה. אתה הבעל שייחלתי. קיבלתי מה שתמיד רציתי.

חברים, כתבתי את הדברים למען האדיר שמו של הכח העליון. שלי שלכם שלנו. של כל מי שיפנה אליו באמת. הוא כל יכול. זה לא אני, במשך שנים הייתי עיוור מולה. היא קרנה ועל פני היה מסווה של חולי, בדרך הטבע אין סיכוי שמערכת כל כך מקולקלת תשתקם. 

היום, לאחר שספרתי לה על התגובות הנלהבות היא חייכה ואמרה. צודקים. זה באמת מלהיב...

לטענתה זה בהישג יד של כל אדם, אני מצטט: - תאהבו את עצמכם, ואז תאהבו את נשותיכם... כי מי שלומד לאהוב את עצמו (אהה!) מסוגל לאהוב אחרים... תתמקדו בעצמכם, תנו לה את המרחב לעצמה, תעזרו, תחפשו איך להקל עליה, תעריכו, תזרמו, תחליקו, אל תקפידו על קוצו של יוד,  תבינו. 'תהיו שם', תכפרו, הגם האישה שלכם תסלח, אני מאמינה שזה יקרה.

אמנם איני נשוי, עדיין ב"ה...
אבל אזכור את העצות הנפלאות האלו, אני מבטיח,
תודה רבה על כל הכתוב, נפלא.

אאוצ', אסירות, באלי לבכות, התיאור החי שלך זה לא מחט בבשר החי, זה הרבה מעבר.

כל כך מאושר בשבילך, מאושר בשביל האישה שלצידך, כמה רגש קראתי בשורות ובניהן, אני אוהב אותך, תודה לך על הכל.

תודה אסירות. אכן לחוות נחמה. אכן לאהוב את עצמי. לקבל את מה שאני איך שאני. להבין ולהפנים שלבורא יש תוכנית בשבילי. ואני לא צריך להיות "ההוא". לחוש בנוח עם מי שאני ומה שאני. ולאהוב את זה. לזרום עם זה.

לא ברור מאליו. לפחות לא אצלי.

תודה אסירות.

מאוד קבלתי מהפוסט הזה.
אני כבר רוצה להגיע לשם.

נמאס לי מהדיסק הישן، שבו אני פוגע ואשתי ואשתי פוגעת בי בהדדיות ובאובססיביות מושלמת.
אך החלפת הדיסק מאוד קשה עלי.
כשאני קורא את הדברים אני חושב לעצמי: "נו... מתי היא כבר תפסיק לפגוע בי".
ואני בטוח שאם היא תקרא את הדברים היא תחשוב לעצמה את אותם הדברים עלי.

ולא רק שקשה לי לא לפעול בתגובה לפגיעות שלה، אלא אפילו שאני מנסה לעשות איתה/עליה צעד 9،
התגובה שאני נתקל בה היא שעלי לכפר גם על האוויר שאני נושם.

אני מתפלל לכוח מהכוח הגדול ממני.

תודה.
בהחלמה.

שמואל, כשלי היה קושי כשלך אמרו לי שזה בדיוק הזמן לחזור לצעד 4  - החלק השני (ניתן להתרענן בעשייתו בפוסט הנעוץ בפורום) ולהתמקד בפגמי האופי שלי. ואם לא בא לי, לחזור לשלוש - מסירת הרצון - עוד יותר לא בא לי, להבין שאני משחק עם הראשון - החיים שלי.

אחי, התקווה הגדולה היא שזה משתפר, נקודת הפתיחה שלי היתה נמוכה משלך.

בהחלמה.

אסירות יקר מאוד!
שנים על גבי שנים אישתי אומרת לי את זה: תאהב את עצמך, ואז תוכל לאהוב אחרים...
היא לא מבינה למה אני לא אוהב את עצמי... אני לא יכול לשתף אותה... אז אני מנסה לבנות אהבה, כמו שאני חושב שהיא צריכה להיות.
והעיקר עדיין חסר מן הספר.
אנא ה', תעזור לי.
אני רוצה משמעות. לחיים, לאהבה, לביחד.
אנא ה' הושיעה נא.

תודה אסירות.

האם איני מסוגל לשישי-שביעי?
איני יודע، עוד לא ממש התחלתי אותם.

אך אני יודע שכדי שהאבנים השישית והשביעית יפלו، אני צריך להפיל קודם את הרביעית.

אני מבקש כוח לבצע זאת.
עכשו אני יודע יותר מתמיד עד כמה זה קשה לשחק דומינו.

בהחלמה.

תודה רבה לך אסירותודה.
התרגשתי לקרוא את הפוסט שלך.
ותודה גם לאשתך על התובנה המחדדת.
יום אחד אולי אאהוב את עצמי,
ואוכל לאהוב גם אחרים.

יהודה

קצת מזכיר את דברי הגמ' (ברכות י"ז.) גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים.

בהבטחות "שלנו" יש רק דברים טובים שיקרו איתנו אם נעמוד במשימה. אין שום הבטחה שהאשה תשאר לצידינו. הרי גרמנו לה כ"כ הרבה סבל. יתכן שיקשה עליהן לסלוח ולשכוח. יתכן שהיא תמאן להאמין שאכן נשאר שפויים לאורך זמן.  ובצדק.

באופן אישי, מכיר חברים שנשותהם מסרבות לשכוח במשך חודשים למרות שהבעל כבר נקי במשך כל התקופה. עדיין זוכרות את הימים הקשים. עדיין חוששות לעורם.