בשורות אלה, שהושרו בישיבה בה צמחתי דקות ארוכות במגנינה המוכרת של אברהם פריד, היוו את אחת מנקודות השיא של התפילה שלי בשנים האחרונות. זעקתי לאלוקים, אבא - אתה יודע את עוצמת הסיאוב בו אני נמצא, אבל אתה גם יודע את עוצמת היצר, את עוצמת הדחף. בשר ודם.
אני בשר ודם, אבא, צעקתי בדם ליבי, זה לא אשמתי,
זה לא אשמתי
זה לא אשמתי
בבקשה, בבקשה בבקשה, התחננתי בדמע שקט בתקיעת השופר, אסוף את שברי חיי לתקיעה גדולה.
הבכי והכאב התערבבו ביחד עם התחושה שאני לא ראוי.
כלי מלא בושה וכלימה.
רק לזעוק עוד נשאר, שערי דמעה לא ננעלו.
אז זעקתי. בכל כוחי.
שהם (ואני) משתחווים להבל וריק (איך לעזאזל אני משתחווה לדבר הזה? לזה? זאת אומרת, באמת זה מה שמעניין אותי? זה?)
ואנחנו (ואני ברגע זה) כורע ומשתחווה לך, אבא. באמת, אבא - אתה אלוהי - אין עוד.
באותם השנים זעקתי את האין עוד בדממת ליבי כמתריס, כמצליף, אחד למעלה ושבע למטה, כנגד אותו המקום.
אין עוד. זהו.
אין עוד.
וכשקול השופר דקר אותי, מסב את תשומת ליבי לכך שרק לפני כשבוע ביליתי ערב בצפייה בפורנוגרפיה, זעקתי אליו בתחנונים: אבינו מלכנו חנני וענני כי אין בי מעשים, אין בי אפילו את היכולת לגייס בעצמי את הכוח לומר לך שאני לא אעשה את זה מחר. הושיעני, טע בי את הרצון הזה. החזר את חיי אל הקול הפשוט הנקי, הטהור, מכל היבבות והשברים שאליהם הבאתי את עצמי. סלק מעלי את הנגע הזה, כי כבד הוא ממני.
קשה לי להחזיר את עצמי אל הרגשות האלה, ולו בשל העובדה הפשוטה מאוד - עם כל נוקבותו של יום הדין, הוא לא עצר אותי מלהשתמש.
עם כל כנותם של התפילות, והדמעות, הייתי מפוחד. ידעתי, בירכתי מוחי, שהיצר מחכה לי בפינה, שאחרי כל הרעש והצלצולים שלי - הוא יסיר את המסווה מעל פני, ויחשוף אותי במלוא כיעורי. ואכן כך היה - הפחדים היו מתממשים שנה אחרי שנה. כל ההגנות שלי נפרצו בן רגע, הרצון לא החזיק יותר משבוע שבועיים. הזמינות וההזדמנות לא נתנו לי מנוח, עד שהשתמשתי.
***
את ימי הדין האחרונים חוויתי באופן אחר לחלוטין. זה התחיל בנימת ההפתעה בה פתחתי את תפילות הלחש - אבא, אני לא מאמין שאני אומר לך את זה, אבל אני נקי קצת יותר משנה וחצי. רק המשפט הזה גרם לי להצפה רגשית. אני עומד בימים הנוראים - ודברים משתנים. האישיות שלי מתקדמת הלאה ממלכודת המוות בה לכדתי אותה. זו הייתה השנה הראשונה בה בכיתי במודים. על ניסיך שבכל יום עמנו...ערב ובוקר וצהריים. מילים אלה לבשו אצלי גוון אחר, הרבה יותר קיומי מבדרך כלל. לא בכיתי בשירו של אברהם פריד, הפוך - הרגשתי דווקא הרבה מאוד ביטחון.
הרגשתי שאם אלוקים לוקח אותי משאול תחתיה, יש לו מטרה בשבילי. אני מאמין שהוא יודע מה הוא רוצה לעשות איתי. הוא אוהב אותי. איך שאני.
זה נשמע בנאלי, אבל בשבילי זו הייתה חוויה מרגשת ומפתיעה. אני עומד בתפילת ראש השנה, ואני לא נואש. אני לא מבקש רחמים כעבד המפחד מגזר הדין הגרוע שהוא יודע בירכתי מוחו שאין לו סיכוי להנצל ממנו. אני מאמין בו. מאמין במה שהוא מתכנן בשבילי.
בעלינו לשבח, דיברתי איתו על כך שקשה לי לשחרר את השליטה בגורלי. שאני רוצה להיות הקובע. ביקשתי ממנו שייתן לי להפנים שאני רק השחקן בהצגה שלו. קיוויתי שתודעה זו תתעצם בי ובעולם כולו.
בתקיעת השופר הרגשתי יותר את הפן של התקווה, כן, נתן במתנה - שמעתי את אלוקים מבעד לתקיעות, השברים והתרועות שלך הם חלק מהרצון הגדול שלי - תחילתם בתקיעה וסופם בתקיעה גדולה, אתה בדרך הנכונה, אל תפחד, אתה נמצא היכן שאתה אמור להיות.
שלווה, ושמחה, ביחד עם תפילה להתקדמות.כן, פשוט להתקדמות - לרצות להיות יותר מחובר, יותר כנה. זה היה משחרר כל כך להתפלל על שינוי שאני מרגיש שאני בתוכו ולא על שינוי שאני מרגיש שצריך נס כדי שהוא יתחולל בתוכי.
להפתעתי הצלחתי לשמור על שלווה אפילו שבתפילת המנחה הייתי צריך לקחת את הבת שלי כי הבן שלי התעורר הפוך, ולכן תפילה זו נועדה לחוסר ריכוז גמור. לקחו לי כמה שניות של מרמור על אשתי, אבל אחר כך אמרתי לה שמדהים עד כמה קשה לבצע את מה שאני מתפלל עליו כל הימים האלה - לקבל את המציאות בתנאים שלה, ולא בתנאים שלי. כשהצלחתי - הרגשתי קרוב לאלוקים, וזה למרות שהתפילה הייתה מעוכה לחלוטין. אפילו בתפילת מוסף של היום השני, שכחתי לומר את פסוקי הזכרונות, דבר שהיה גורם לי לאכזבה ולתחושה של ריחוק בשנים עברו, והשנה - היה מעט בלבול, אבל לא הרגשתי מנותק ממנו. המשכתי להתפלל.
***
בראש השנה הזה למדתי עד כמה השינוי הפנימי שאני עובר מקרין ומוקרן משאלת היחס שלי לאלוקים ותפיסתי את השאלה 'מה אלוקים חושב עלי'.
כל עוד הייתי אלוקים, הייתי בטוח שאני יודע מה הוא חושב עלי - וזרקתי עליו את כל השנאה העצמית שלי.
כשהתפטרתי, נתתי לתקווה שאלוקים מעניק לי לחדור לתוך אישיותי.
הביטויים של התקווה בימים אלה מפתיעים אותי בעוצמתם.
כאן המקום להודות לך, אבא, על כל החסד.
מקווה שהתחושות היו לתועלת
נתן במתנה
