קראתי בפורום המקסים שלנו כמה וכמה פעמים, ע"י חבר'ה שנמצאים בתקופת החלמה ממושכת, שככל שזמן הנקיות ארוך יותר, המפוכחות גדולה יותר, והטעויות שאנו עושים בחיים שואפות לאפס.

אנחנו יותר מחוברים לאמת, לכיוון הנכון, לדרך שלנו, ומאליו, כשאנו שלווים יותר, המציאות הופכת לאימננטית. (עפ"י מחשבתנו.)

רק הייתי מעוניין להבין, איך ומאיפה זה נובע, בהמשך גם אסביר למה זה כ"כ משנה ואם יש נפקא מינה... (אוייש... כמה זמן לא השתמשתי בצמד המילים הללו..)

אם אומר, שבגלל שתקופה ארוכה לא ברחתי לתאווה ולמדתי להבין את הרגשות שלי, לכן הם חלודים פחות, מסתבר שהאינטליגנציה הרגשית שלי פשוט מפותחת יותר.
אם נאמר שאני מחובר יותר לאלוקים והוא היחיד שמנווט את דרכי, זה קשור יותר לצד של אינטואיציה אלוהית.

הנפקא מינה..
אדם שהיה נקי שנה או יותר.. ונפל..

החוט שחיבר אותו לכוח שגדול ממנו.. נקטע.. עליו לבנות מערכת סולרית חדשה..

או שזו בסך הכל מעידה בדרך והוא ממשיך מהמקום בו הוא הפסיק.. הווי אומר.. האינטליגנציה שהוא בנה במשך שנה שלימה ועבד עליה יומיום.. במקומה עומדת..


יתכן וזו התפלספות יתר,
אבל זה פשוט מעניין אותי.

להבנתי לפחות חלק ממה שנכתב כאן זו פילוסופיה. אנסה להבהיר מעט, אדגיש שגם אני אוהב להתפלסף :-)
-----
הבעיה עם ניתוק שלוקח זמן להבחין בו. כמו מקרר סגור שלא שמו לב שהמנוע שלו לא עובד, שהוא לא מחובר לחשמל. ברגע שהוא נפתח כל הצחנה עפה החוצה.. כשינקו אותו ויחברו אותו מחדש לרשת החשמל הוא יעבוד הייטב ישמור על האוכל.. העניין הוא שלפעמים הצחנה נדבקה כל כך לדפנות המקרר שלא משנה כמה מנסים לנקות אותו עדיין כל דבר שנכנס ליו מריח צחנה.. כאן נכנס מימד הזמן שוב לתפקד.. ככל שיחלוף הזמן הריח ידהה.

אה, והכי טוב, לא ליפול...

נכון בעיני שכשהמפוכחות גדלה החיבור לאמת מתפתח. אבל גם כתבת שהטעויות שואפות לאפס. ואת זה אני לא יודע מאיפה לקחת, אותי לימדו קצת אחרת. צעד עשר אומר לנו במפורש שנמשיך לטעות - המשכנו בחשבון הנפש וכששגינו הודינו בכך מיד - לא אם שגינו. כששגינו. נשגה. בהכרח. אנחנו כן לומדים מהטעויות. הספונסר שלי אמר לי פעם בחיוך שבעצם המטרה היא ללמוד לעשות טעויות חדשות כל פעם...

בהחלמה. 

אז אתה בעצם עושה סוג של מיקס משתי הדרכים.. מבין..

תודה לך..