שוחחתי עם חבר שנפל נפילה כואבת ומפחידה אחרי תקופת נקיות ארוכה, והוא הביע בפניי את הקושי הרב. "אני לא יודע למה אלקים עשה לי את זה", הוא אמר "כנראה שזה לטובתי". הוא חזר על המשפטים האלה שוב ושוב, וזה גרם לי לשאול אותו אם הוא כועס על ה'. הוא חשב קצת וענה שכן, הוא מרגיש שה' לקח ממנו את תקופת הנקיות הארוכה, ולא שעה לכל פעולות הכניעה שלו, ולכל הנכונות שהוא הפגין.
משהו בסגנון דבריו הפריע לי, ואני כותב כאן את מה שאמרתי לו. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה מה שעוזר לי.
אלוקים הוא אינסופי. שום דבר לא קורה במציאות בלעדיו. הוא מחיה את הכול, וכדי שמשהו לא יקרה הוא לא צריך "להתאמץ". הוא רק צריך לא לאפשר את זה. זו האמת הנצחית והמוחלטת.
אבל אני לא חי שם, ולא מסוגל לחיות שם – עובדה שכתבתי בתחילת המשפט את המילה "אני". במקום שבו אני חווה את עצמי כמשהו נפרד מה', אני לא לגמרי מאמין שה' הוא הכול. בתודעה שלי יש לפחות עוד מישהו אחד חוץ ממנו. או לפחות מישהו אחד חוץ ממני... וזה בסדר, כך ה' ברא את העולם, שיהיו בו בני אדם עם תודעה נפרדת. אני לא אמור להפסיק להרגיש כך. האגו שלי הוא עובדה קיימת, ושום סדנה באלפי ש"ח לא תעקור אותו ממני.
לכן חשוב לי לברר לעצמי מיהו אותו "אני" שאני משוכנע כל כך בקיומו. ובכן, במקום שבו אני מרגיש את עצמי כמשהו נפרד, יש לי גם כמה תכונות לא כל כך מרנינות לב. למשל, אני כועס. אני מקנא. אני שונא. וכן, אני עוד משהו "קטן" – אני מכור לתאווה. נכון, אין שום טעם להרגיש רגשות אשמה על כך. לא אני בראתי את עצמי. אבל גם אין שום סיבה להתכחש לזה – למה לי להתחפש למשהו אחר? זה גוזל אנרגיה רבה מדי, והמחיר גבוה מדי, והרווחים ממש לא שווים.
כשאתה אומר שה' עושה הכול, גם את הנפילות, אמרתי לאותו חבר, אתה אמור לא להרגיש שום צער או כעס, כי אתה לא אמור להרגיש נפרד ממנו – הרי הרגע אמרת שה' הוא הכול! אתה לא יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו ולהשאיר את העוגה שלמה. או שאלקים הוא הכול, ואז אין בכלל מי שיכעס, או שאתה נפרד ממנו, ואם כן יש לך גם איזו תכונה או שתיים שמעורבות פה בסיפור. שוב, לא אשמה! אבל כן פגם.
כלומר, כשאני לעצמי אני נופל, פגום ומשומש. אם זכיתי לנקיות במשך שעתיים, יומיים או חודשיים, אני אמור לחוות את זה כנס גלוי, חריגה מהסדר הטבעי של הדברים. אסירות תודה! אבל אם נפלתי – נו, אז אין חדש תחת השמש, ואין לי מה להתרגש. ביום טוב אני מנסה לחוות את הנקיות כמשהו שקיבלתי מאלקים, ואת הנפילות כמשהו ששייך לי, כלומר לטבע שלי. במקום לעסוק בשאלה האין-סופית "מי אשם" (ולהגיע למסקנה שאם אני לא אשם אז ה' אשם), אני מנסה לצאת מהמעגל ולשאול מה אני צריך לעשות עכשיו. אני תקוע 20 מטר מתחת לפני הים, ובלון החמצן שלי נגמר. האם הדבר הכי דחוף זה להלקות את עצמי שלא בדקתי כמו שצריך? או לתכנן את התביעה נגד מי שהשכיר לי את ציוד הצלילה? או לכעוס על ה' שתקע אותי פה? לא. אני רוצה לחיות, והדבר הכי דחוף עבורי זה למצוא אוויר. להתחבר לבלון חמצן אחר. כשעוסקים בענייני חיים ומוות מוכרחים לקבל את המציאות כמו שהיא ולהגיב לה מיד. השקיעה בחיפוש אשמים ובתחקירים מייגעים היא זכות יתר של מי שהנקיות עבורו היא רק בונוס. עניין של שיפור באיכות החיים. אבל אני כבר מזמן לא שם. כשאני משומש אני נחנק למוות. 
כשאתה אומר שאלקים לקח ממך את הנקיות, המשכתי ואמרתי, אתה בעצם הופך את היוצרות: אל הנקיות אתה מתייחס כאילו היא שלך, כאילו יש לך איזו בעלות עליה, ואילו את הנפילה הביא אלוקים... וזה לא רק לא נכון, זה גם הפוך מהאינטרס שלך. אם המחלה מאלקים, וההחלמה ממני, זה אומר שלמחלה יש כוח אלוקי אין-סופי, ואילו ההחלמה תלויה בכוחותיי. אם זה המצב, ברור מי ינצח בסוף... עדיף לי בהרבה לחשוב שהמחלה ממני, וההחלמה ממנו, ואם רק אמסור את חיי ורצוני אליו, אהיה מחובר למעיין אין-סופי של החלמה.

אל תמנע טוב מבעליו
תודה רבה מסר ורעיון חזק

תודה רבה דוקטור. חשוב לי מאוד היה לקרוא את זה.
בדיוק התבשל לי פוסט בראש על זה שאלוקים מפיל אותי כדי שאהיה קרוב אליו. סוג של הפלת האשמה עליו, למרות שחשבתי לקחת את זה בעיקר למקום של הסרת האשמה ממני ולהסביר למה אני מצד עצמי טוב, אבל כבר נוכחתי שההבדל הדק הבלתי נראה בין האני הנשמתי (קודב"ה וישראל ואורייתא חד הוא וכו') לבין האני היישותי (אני ואפסי עוד) זה ממש כחוט השערה. ולכן יש בלבול כה רב בין העצמה עצמית של בשבילי נברא העולם לבין ההלקאה עצמית של אני אפס לבין החוסר אונים.
הפוסט "שלך" - "של אלוקים שלך" חשוב מאין כמוהו לבלגן הזה.
פגם האופי של "אגו" יותר מדי משמעותי אצלי. והוא הורס לי כל חלקה טובה.. ואני מוצא אותו גם בהחלמה. ושם לא עוזר משפט המחץ - המחלה שונאת אור וחשיפה...
ניסיתי פעם להסביר לעצמי שכל מעלותי באות מנפש האלוקית וכל החסרונות מנפש הבהמית וזה כל הסיפור. ואז כמעט אין מקום לרגשות ביחס לעצמי.
אבל כמו שכתבת גם זה לא מוחלט במקום שבו אני מרגיש את עצמי, והחוויה הזו סותרת את כל התיאוריות והתורות.
מהנסיון שלי, אין פתרון לבלבול הזה. רק להיכנע, לוותר, פעולות הפוכות, תפילה לשלווה, ובאופן ניסי אלוקים לוקח את השאלות... ונותן במקומם שלווה.
זה גם מה שהבנתי ב"רק להיום". כי העבר והעתיד אינם בידי, וממילא שם זה די קל (האמנם?!) להבין שתיאורטית אין עוד מלבדו ולכן הכל ממנו. בהשגחתו. ועי"ז להסיר האשמה וכו'. אבל על ההוה, על הרגע, על היום, הרי שם אני חייב לקחת אחריות. כי זה יהיה שקר בנפשי לומר שבמקום בו אני חווה את עצמי כעוצמה עם בחירה - והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, שם הרי אי אפשר לזעוק אין עוד מלבדו. ולכן "רק" בנקודת ההווה צריך לפעול. ואין מה להסתכל אחורה או קדימה אלא רק על היום - כעת.
שוב תודה דוקטור. אינני יודע אם הייתי מסוגל לכתוב כזה פוסט יפהפה בלי להסניף אותו...
אבא, בבקשה, אני מתחנן אליך, קח ממני את פגם האופי של הגאווה ותן לי במקומו ענווה. כי אני ממש לא מסוגל לעשות את זה. (אם הייתי מצליח הייתי מתגאה...)
אוהב
הושיעה

יפה מאוד.
לעומת דבריך דוקטור אני הייתי משאיר את זה באופן האמיתי של העניין שגם ההחלמה וגם הנפילה שייכות אליו. הוא מחי'ה אותי כל רגע הוא עוזר לי בהחלמה והוא מכר אותי (עשה אותי מכור). יש לשמוח על כל יום נקי ולהודות לו עליו, ולאידך לקבל בשלווה שכמי שעשה אותי מכור הוא גם לא חייב להחזיק אותי נקי למרות הכל.

אני רוצה להתייחס ברשותך לנקודה שהעלית, לא יודע אם דרך אגב או לא, ולא יודע אם בדיוק לזה התכוונת או לא, אבל למרות שאני יודע את מקומי שאני חייב להישאר נקי וזה העיקר ואל לי להתעסק בדברים שמסיטים מהעיקר, למרות זאת, אני נמצא בחיפוש רציני מתמיד ולא פוסק עם עצמי לגבי דעתה של היהדות על המכורים למין:
בשונה מכל התמכרות אחרת (כמעט) התמכרות למין היא התמכרות לעבירה, אנחנו עושים משהו שאסור לעשות אותו על פי הלכה, ואם אלוקים הביא אותנו למקום הזה ואין ביכלותינו לצאת מזה נשאלת השאלה איך השתנו הסדרים שהקב"ה קבע?

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים מוכר לכולם וכבר מן הסתם דנו בזה רבות, אני מעלה את זה שוב כי אני שם כרגע.
אני מבין ומודע ומפנים הרבה יותר מקודם ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", אבל לאדם לא מכור יש בחירה, הוא יכול 'לנתץ את האייפון', לא להחזיק אינטרנט בבית ובמקום העבודה, לגור בבני ברק ולהיות עוצם עיניו מראות ברע ולשמור גם על מחשבותיו וכו'.
לנו אין את הפריוילגי'ה הזאת. אצלנו זה כפי שמוסבר על אדם הראשון שחטא, כתוב "נורא עלילה על בני אדם" שכביכול הקב"ה הביא את זה עליו ללא יכולת בחירה כחלק מתכנית הבריאה.
אנחנו יכולים לנדוד למקום הכי שומם בעולם, לעקור את עצמנו מהכל, ובכל זאת נישאר מכורים.

יש ההסבר הפשוט שזה מחלה, ונפלאות דרכי הבורא, ולא צריך לחפש ביהדות כי היהדות אומרת ללכת לרופא. מצד שני אבל וכנ"ל זה שונה בתכלית השינוי מכל מחלה אחרת ומכל רפואה אחרת בכך שמדובר בעבירה, בדבר שאסור לעשות, ואעפ"כ נטלו מאיתנו את הבחירה?! או בסגנון אחר הרגיל כאן, מדובר בחולה אבל זה לא מוציא את זה מידי חטא.

אולי להתמכרות אחרת שגם היא עבירה יש יותר התייחסות ביהדות, ואשמח לשמוע כל עניין שיוסיף לי בהבנת המצב. יש התמכרות לגניבה. מכירים? איש עשיר, לא חסר לו כלום, מצליח מאוד בעסקים, ובכל זאת הוא מכור לגנוב, ותוך כדי חתימה על עיסקה מוצלחת במיוחד הוא מסוגל להכניס לכיס איזה חפץ זהב שנמצא שם.
מכירים יחס היהדות אליו? שו"תים? פסקי הלכה? דיונים, משהו?

סליחה אם אני מסיט מהנושא המקורי.

תודה רבה על הדברים, עוזר לי להבין עוד נתבך. מקווה להרגיש במקום הזה...

תודה דוקטור. התבונה להבחין בין השניים..

תודה, אהבתי במיוחד את הקטעים בסוף על הבלון חמצן. השאננות הזאת של לבדוק מי אחראי לנפילה או למעידה או להתמכרות שלי, או הזחיחות דעת הזאת בה אני יכול להאשים אחרים תוך כדי שאני בורר לעצמי באיזה דרך אני מוכן להתרפא ובאיזה לא - אלו דברים שיכולים להתאים רק למי שלא מרגיש שהחמצן שלו אוזל.

תודה דוק.

אני ממש מתחבר לדברים.

זה מזכיר לי את תשובתו של חבר ותיק לשאלה שנשאל ע"י אחד החברים שנפל אחרי תקופת נקייה והרגיש שאלוקים נטש אותו.
אחת התשובות שהוא נתן לו הייתה: "מי השתמש، אתה או אלוקים ???"

אלוקים רוצה שאהיה נקי. הוא רצה זאת מלידתי וירצה זאת עד יום מותי.
כשאני מתרחק ממנו ולא מאפשר לו להיכנס לחיי ולחולל נסים، אני זה שמונע ממנו להשאיר אותי נקי.
כל יום ויום، רק לאותו יום.

בהחלמה.

תודה רבה חברים.
משוחרר12 - לי לא טוב לחשוב שה' עושה גם את הנפילות. זה גורם לי להתרשל בתפקידי. לכן כתבתי כאן מה שכתבתי. כמובן, זה לא חייב לעבוד גם לך.
לגבי השאלה שהעלית, נראה לי שעדיף שנדון בה בשרשור נפרד. אולי תרצה לפתוח פוסט בנושא - יש לי כמה מחשבות בעניין.
שמואל - תודה רבה על התמצות הקצר של של הדברים במשפט אחד.

תודה דוקטור.
באחת הנפילות האחרונות שלי (הכואבת ביותר בכל חיי), התקשרתי מפוחד לחבר ותיק ושיתפתי אותו במעשי.
אמרתי לו שכנראה זה מה שאלוקים תכנן לי.
התגובה שלו הייתה: אל תפיל על אלוקים את הטעויות שלך.
והוא צדק. ברגע שאני מפיל אותם על אלוקים אני מסיר אחריות מעצמי.
התחברתי.
תודה.

אני מודה לך ובעיקר להשם ששלח אותך לכתוב את הפוסט הזה,
הלוואי שאני אצליח לחיות את הדברים שאמרת, הדברים איזנו אותי,
הלוואי שאתחיל לחיות מחדש את החיים שלי, אני הייתי צריך את זה מאוד.

החשיבה הזאת היא בכל התחומים ובעיקר בתאווה שלי,
הייתי צריך משהו שיעצור אותי, שיבלום אותי מלהידרדר,
שיזעזע את המערכת שלי, ובנוסף שיתן לי שקט.

את המילים פה שתיתי לרוויה כמו אדם צמא אחרי שעות הליכה במדבר.

ממש קוויתי בלי מילים ובלי לדעת מה אני מחפש רק בתוכי ציפיתי לדבר השם,
לדעת שהוא איתי ובאמת שם בשבילי תמיד, ולא כמו שהראש שלי אומר שהוא גדול, עצום וכל יכול, אך לא איתי.
אחרי שקראתי את הפוסט הבנתי שקיבלתי תשובה מלאה ומפורטת בלי לדעת אפילו מה אני מחפש.

תודה אבא ששמעת אותי, תודה על התשובה,
ותודה לך דוקטור,
(אני לא בשיאי, למעשה אני כבר לא זוכר מתי הייתי...
אני עכשו על ניוטראל, אבל מרגיש שיש תקווה, מה שאיבדתי בתקופה האחרונה...)

שתזכה להשאר נקי תמיד, ותמשיך לעזור לאחרים להתנקות.
ושוב תודה...

אני תקוע 20 מטר מתחת לפני הים, ובלון החמצן שלי נגמר. האם הדבר הכי דחוף זה להלקות את עצמי שלא בדקתי כמו שצריך? או לתכנן את התביעה נגד מי שהשכיר לי את ציוד הצלילה? או לכעוס על ה' שתקע אותי פה? לא. אני רוצה לחיות, והדבר הכי דחוף עבורי זה למצוא אוויר.
לגמרי.

את השאר אני שומר לעצמי כשהלב יהיה יותר פתוח.

בעצם, ניתן לקחת את הרעיון של הכניעה לאלקים שבצעד 3 ולעוות אותו להשלכת אחריות, ותמיד צריך להיזהר, בכל צעד, כי אפשר בצעד הראשון ליפול לדיכאון לדוגמא ואז לומר כי אין לך סיכוי, צריכים להיסתכל על הדברים בצורה בריאה ונכונה.