בס"ד


כבר למעלה מ20 שנה שאני חי רעש. הרעש הזה כל כך מרעיש עד שאני בורח ממש אליו. משום מה אני בטוח שמה שיפתור לי את הרעש הכואב בראש זה עוד יותר רעש.
אני יודע שבזמנים הבודדים שאני מוצא את עצמי לבד המחשבות רועשות וגועשות ופשוט משתלטות עלי.
הייתי צריך לחסום המון מחשבות, חסמתי אותן ברעש. חיפשתי ריגושים אין סופיים, חיפשתי בטירוף, בשביל דבר אחד, לברוח מהרעש. וככל שברחתי יותר לרעש ככה עוצמת הדציבלים קרעה את אוזני ואת נשמתי. וכשהיא קרעה הבנתי שאני חייב לברוח שוב לרעש בשביל להשקיט את הרעש. וכך ברעש חזק חסמתי רעש חלש שהלך והתחזק וצרח, וקרע.

שנים רבות הייתי שם אוזניות באוזניים בכל שניה פנויה. הייתי מסוגל להיות 12 שעות ביום עם מוזיקה באוזניים. לא יכלתי לסבול את השקט. בשבילי שיעמום היה אסון כי פשוט לא יכולתי לחיות איתו. הוא נתן לי זמן לחשוב. ולחשוב זה רעש, ומי יכול לחיות ברעש?
מי ברעש?

המון שנים נגזר דיני לרעש. וכשחיפשתי שלווה, שוב, מצאתי רעש. ובשביל להקל על ראשי את עצמת הרעש הייתי חייב רעש חזק ביותר בשביל להרגיע את עוצמת הרעש שהלכה והתעצמה.

הרגשתי כמו היתוש של טיטוס. אולי כמו טיטוס בעצמו. בעצם לא הרגשתי לא נתתי לעצמי להרגיש. להרגיש זה רעש. ומי יכול לחיות ברעש.
אלוקים נמצא בשקט. אבל מי יודע שהוא נמצא בשקט? לא מי שברעש. מי שברעש עסוק בלחפש רעש חזק יותר בשביל להשתיק את הרעש. הבריחה המתמדת מהרעש לא נותנת הזדמנות שניה להסתובב לאחור אל השקט שנשאר בודד.

הבעיה שלי היא שהתאהבתי ברעש. כבר לא הכרתי מצב של שקט. השתדלתי לתכנן לסדר לעצמי סדר יום שיהיה כמה שיותר מלא ברעש. לפליאתי סדר היום לא סיפק לי את הרעש המספיק בשביל השקט, והייתי צריך לחפש רעש חזק יותר.

כמובן שהתורה לא סיפקה רעש. אחרי התרפקות על סוגיה בשעת לילה מאוחרת היה נוצר שקט, והשקט יצר דמעות, והדמעות שוב יצרו רעש. ומהרעש היה צריך לברוח. להיכן? כמובן, לרעש. והתורה שכבר לא נתנה את הרעש המספק כבר לא יכלה להיות לי לתרופה. נמשכתי לרעש חזק משהו שיטריף אותי. יטריף אותי כל כך יצרח חזק ויקרע לי את עור התוף עד שאני לא יוכל להרגיש רעש.
אבל כל פעם באו השניות של השקט המזעזע, השקט הזה שהחזיר אותי לגלגל הרעש מהתחלה. מין כף הקלע.

וזה היה מעייף. הרעש והבריחה, ושוב הרעש והבריחה, ושוב ושוב ושב....

וזה לא נגמר, זה גם לא מונוטוני. זה הולך ומתגבר, הולך ושוטף, הולך וצורח. וזה רעש.
והתרגלתי לחיות ברעש. התרגלתי לחיות חסר נשימה, רץ מרעש אחד למשנהו בשביל לכפר על הרעש. ושוב פעם הרעש הישן כבר לא משתיק את מקהלות התופים שדופקות בתוך הראש. ושוב היתוש הזה שמזמזם.... חוטא חוטא חוטא, ורעש...
והתעייפתי. יצא לי החשק לחיות. כמה כבר אפשר לחיות ברעש? וכמה אפשר לחפש כבר את הרעש הגואל, ולא למצוא. כי תמיד הרי יבוא רעש שגואל יותר, רעש שמעמיד את הרעש הקודם עלוב, בצל.

והזעתי.. הזעתי קשות, מהמרדף ומהבריחה. והיתוש מזמזם. לא מרפה. והוא עם כנפיים, ואני בלי. ואני רץ וכושל, והיתוש רודף והרעש חומק. וכולי זמזומים... חוטא, חוטא, חוטא...

וכבר לא נשאר לאן לברוח. הברכיים כשלו והעצמות יבשו מכאב. השרירים התקשחו ממאמץ, ומפחד..
והפחד הזה מעצמי ומכל מה שזז. אי אפשר לחיות ככה. אז גם מהפחד צריך לברוח. ושוב רעש, ושוב חיפוש אחר הרעש שיתן את השקט. וכל יום שעובר רק הולך ומכביד את המשא. הם נאספו להם הימים האבודים לשק על הגב, והכשילו. עם כל מהמורה בדרך הרגשתי את שק הימים פק פק פק. חוטא, מבזבז, חוטא...
בטח שאי אפשר לכוון את הדרך כשבורחים. בורחים לאן שעף. ונאספים הימים האבודים שעפו, נאספים אל השק, ומכים פק פק פק.

דיייייי

זה חייב להיגמר המעגל הזה, הרוטינה המענה. כף הקלע שזורקת אותך ממרדף לבריחה, ואוספת אליה את הימים האבודים אל תוך השק.. ובכל מהמורה, כל קפיצה, כל נפילה... פק, פק, פק... חוטא חוטא...

חולה!

ופתאום צריך להתרגל לשקט. להתענג עליו. ללעוס אותו. פתאום לעצור ברגע אחד ולהסתובב לאחור. לראות את השקט שנשאר מאחור בודד. ואת היתוש.. מרוט כנפיים. מת.
שששש...
שקט.

לא יאומן!
איזה דבר מדהים זה השקט. לא להאמין שהשקט פשוט יכול לרפא את הרעש. וואו. זה היה כל כך ברור שהדבר היחיד שיכול להרגיע את הרעש זה רק עוד יותר רעש. משהו פה לא הגיוני, פרדוקסלי. הרעש יעוור עיני רועשים.
אסירות תודה. לא ביום אחד ולא בשניים. זה לא סופי, זה רק להיום. אבל כמה נעים לגעת בשקט הזה. וכמה שהוא עדיין לא מוכר, עדיין לא נלעס. אבל הוא חדש. והוא מתוק.
אני רק מתפלל לעוד יום אחד נקי. ושליו.
אוהב.

אני קראתי את הפוסט, שורה ועוד שורה, לעסתי את המילים.

בהתחלה חשבתי שאני קורא שיטין מתוך רב המכר של יעקב בורק, 'רעש' שם הספר.

כ"כ התחברתי לרצון להיות בתוך עולם של רעש, עולם בו לא צריך לחשוב, רק, שהייתי קורא לרעש שלי, 'רעש דומם' או 'שקט מרעיש' או כל משהו שמבליט את האגרסיה שבשקט אשר חייתי בו. (ועדיין..)

ובמעט פירוט.

תדמיתי ריחפה בכל מקום, תמיד אני זה שנותן את הטון, ממסיבות אלכוהול וחיי ההוללות ועד לחדר השיעורים בו הר"מ מרביץ שיעור במסכת כתובות.

אני חייב להיות מווסת הרעש. חייב להיות ה.. איך נאמר... DJ.. בכל מקום שאני רק מגיע אליו, אני יוצר את הרעש שישקיט ממני את המחשבות, שיעזור לי בחיי הבריחה באניית ההצלה שלי. (שבקלות אפשר לקרוא לה גם אניית משא/אניית קרב.)

אבל.. בחיי הפרטיים, חייתי או.. חי.. כאדם אזוטרי..

שקט שקט ועוד שקט, תן לי כמה שיותר שקט כדי שאוכל לבצע את זממי.

רעש.

וואוו....

מזדהה עם כל מילה.
אכן גם אני "נשמה רועשת" במיוחד.
אני חייב להמשיך לצורך את כל הרעש מסביבי כדי להמשיך ולשרוד.
לא מסוגל לעמוד רגע אחד בשקט ולא לעשות דבר.
חייב להיות בתנועה מתמדת.
חייב לעשות משהו בכל רגע.

אני מאחל לכולנו שנזכה להרוות את צימאוננו במי החיים שרק הם מרווים באמת
ואז נצליח סוף סוף להרגיש את השקט המבורך לו ייחלו כל חיינו.

בהחלמה.

התחברתי לגמרי. ומאוד שמח לקרוא שאתה מחובר לגמרי...
הרעש של השקט אצלי נורא ואיום. השקט מזכיר לי כמה אני חסר, מלא געגועים ל.. ובמקום להבין שאני חסר את אלוקים ומלא געגועים לאבא'לה, אני פשוט לא מתמודד עם מצב הביניים הזה, ועד שאני מספיק לקלוט מה קורה איתי אני כבר עמוק באובססיה... אם לא תאווה, משחקי מחשב. חדשות. וכל דבר שיכול להרעיש מספיק.
המקום הכי נורא הוא התפילה. התפילות הארוכות שחזל תיקנו. זה הזמן הרי לעמוד סשקט, ללא רעש, כבן המתחטא בפני אביו, שם השקט מחסל אותי.
אני מוצא את עצמי מתעסק בזמן התפילה בכל דבר אפשרי. אני לא מאמין על עצמי. אבל זה השקט של התפילה שאני לא יודע איך לאכול אותו.
הטורים הגבוהים! תמיד אהבתי להיות בקרבתם. את הפרוייקטים אני תמיד דוחה לרגע האחרון. אני עובד טוב יותר תחת לחץ... אני אוהב לעבוד תחת לחץ.
מוזיקה אני שומע בפול ווליום. אשתי משתגעת... כנראה היא מהאנשים שיודעים להתמודד עם שקט. אני לא.
אין לי פיתרון קסם. אני מניח הרבה תפילות פרטיות לאבא. להתחנן שיעשה לנו את הנס. וגם להתקדם בתהליך... צעדים.
להבין את הבעיה, זה גם כבר חצי פיתרון. וכמו שאמרו השבוע: מי שיודע מה אין לו מבין טוב יותר מה יש לו.
תודה רבה אח יקר על הפוסט הזה, ועל כל מה שאתה מנחיל לנו בדם וביזע.
אוהב
הושיעה

ואי משהו מיוחד,
אני לא מחפש רעש אבל חיפשתי ומחפש הרבה לחץ ורגושים,
אני יזדהה היום בצהריים בפניך בעז"ה
אוהב
אני שולח לך בפרטי

עצוב וכואב, אבל גם מנחם.
שנזכה לימים של שקט.
אוהב, מזדהה, ולא מפסיק להנהן עם הראש. אח.

ואתה הוא מלך חי וקיים... אין קיצבה.. תודה. בספר הלבן בצעד 11 יש פיסקה שמדברת בדיוק על זה היא נקראת רעשים בנפש (בתרגום אחר - נשמות רועשות)

כמה מדהים!

לא אחת אני מדליק מוזיקה כי זה מדי שקט. מכבה את המוזיקה כי זה מדי רועש. מדליק שוב כי יש שקט. מכבה שוב כי יש רעש. לא מסוגל להמודד עם השקט ו/או הרעש.

ממש הרגשתי את התחושות שאתה מתאר, המילים הכניסו אותי פנימה לרעש הזה, אצלי הוא התבטא בעודף חריצות, ובחוסר שקט - אני תמיד עמוס מדי, לוקח יותר ממה שאני יכול, ועסוק בלשחק ג'אגלינג בין כל המשימות.
תודה, התחברתי מאוד

נתן במתנה

תודה חברים על התגובות.
תראו מה שקצת שקט יכול לחולל.
אוהב.

וקול דממה דקה...ישמע.
אוהב.

לא מספיק "דממה". היא חייכת להיות גם ובנוסף "דקה". כי דממה עבה מדי מנסרת את החלל....

|שומר|