אחלק את הפוסט הזה לשני חלקים, הראשון יעסוק בזווית הראיה שלי בעקבות הצעידה בתוכנית והשני בהצגה מסויימת של מחלוקת בין גדולי ישראל, מקווה שהדברים יהיו לתועלת.
***
למדתי לאונן בערך בגיל שלוש עשרה. בהתחלה זה עוד לא היה כל כך חריג, הפנטסיות היו 'תמימות'. תוך מספר חודשים, איני יודע בדיוק כיצד, גיליתי שאני אוהב לבהות בעיתונים שההורים השאירו בקומה שלהם, פיתחתי אומנות במציאת הקטעים הרלוונטיים בספרים שההורים שלי השאירו גם כן בקומה שלהם. לאחר מכן, גיליתי את נפלאות האינטרנט. פורנוגרפיה כפשוטו. עד היום אני זוכר כיצד שרפתי במצית את התמונה הפורנוגרפית הראשונה שהדפסתי כדי לאונן איתה בשירותים, קרעתי אותה פיסה פיסה ולבסוף שרפתי את הכל. אחר כך העסק תפח, וידאו, וכו' וכו' .
מה שחשוב לי כרגע זה לא לאפיין את התפתחות הבעיה שלי, אלא להסב את תשומת הלב לכך שתמיד נלחמתי. כמו אריה, כמו שועל, כמו חרגול או כמו עכבר במלכודת, לא משנה, נלחמתי. אבל באופן מפתיע (או לא מפתיע) ככל שעבר הזמן קו החזית הלך והדרדר. עם השנים גם המאבק נעשה בפרצים, לפעמים חזק ולפעמים סתם כדי 'לצאת ידי חובה'. הנפילות כבר נעשו לחלק מחיי באופן שמאוד מאוד קשה לעקור אותם משם.
במקביל, כמו מכור אמיתי, לא עשיתי את הדבר שכל קצין זוטר היה אומר לעשות - לא ביקשתי תגבורת. לא ביקשתי עזרה מאף אחד, לא שיתפתי אף אחד, לא ניסיתי ללכת 'לבית חולים' לחבוש את הפציעות שהמאבק הזה עשה בנפשי. לא. אני יכול לבד. אני חייב להצליח. הפעם אני אצליח.
כשאני שואל את עצמי מה הרווחתי בניסיון העצוב הזה, עולות לי בראש שתי תשובות: האחת, הרגשתי שליטה.
כן, זה נשמע אבסורדי, אבל זה ממש מה שהציל אותי מדיכאון. אם אני אומר לעצמי כל הזמן שאני יכול להשתנות ושהפעם זה יהיה אחרת, אני יכול להמשיך לעשות את זה וגם להרגיש ש'זה לא אני', אני הרי אדם אחר, יש לי רצון טוב. כך, באופן הזוי, הרגשתי שיש לי כוח, למרות שכל ההתמודדות הזו הייתה רצף של כישלון. כך גם הייתי יכול לא לספר לאף אחד, אני הרי מסתדר לבד. אין לי שום בעיה, הפעם זה נגמר.
הדבר השני שהרווחתי הוא שככל שנסיתי להיפטר מהבעיה הזו ביותר עוצמה, ככל שקראתי יותר ספרי מוסר, מאמרי גמרא, מאמרי חסידות, אפילו בחלק מהזמנים ככל שהתפללתי יותר הבעתי ביתר עוצמה את הנואשות בה אני זקוק לפיתרון. הבעתי את הסלידה שלי מעצם הבעיה שלי - אני ופורנוגרפיה, זה 'היצר', זה 'השטן', זו מלחמה!! זה כל כך מגעיל, זה הדבר הכי נורא שיהודי יכול לעשות, ניסיתי לחזק את עצמי. אבל למעשה רק העמקתי את התחושה שאני מתמודד עם משהו שאני לא אמור להתמודד איתו, והעובדה שאני ממשיך וממשיך וממשיך וממשיך וממשיך גרמה להתמודדות הזו להיעשות באופן נואש, הפעם אני חייב. ושוב, אם הייתי כל כך חייב להפסיק למה לא ביקשתי עזרה? למה לא באמת ניסיתי? הבושה...לא, אחת הסיבות המרכזיות שבגללם הייתי חייב להפסיק היא פשוט התחושה המגעילה הזו של חוסר ערך עצמי, שנאה עצמית, תיעוב עצמי, תחושה של זיוף, של בגידה, תחושה שאני פשוט סמרטוט רצפה מהלך, שכל ההתקדמות שלי בתחומים אחרים לא שווה כלום אל מול זה. שאם אני לא אפסיק את 'זה' אז מה אני 'משחק אותה', תחושה של צביעות, וכך - אני מחזק את עצמי כדי לתחזק את הדימוי החיובי שלי. אני לא יכול לשאת את זה שאני מתמודד כבר שנים מול אונניות, מול 'העוון המר', מול החטא הזה, מול הגועל נפש הזה, אז אני מגדיל את מאמצי כוח הרצון. אני צועק על עצמי בכל כוחי: אני חייב לרצות בכל הכוח, אחרת - לא אוכל להגיד שזה לא חלק ממני.

שתי תנועות אלה בנפשי הפכו אותי לאדם משותק - מצד אחד, אני ממשיך לעשות את מה שאני לא רוצה. ומצד שני - אני לא מסוגל להתמודד' עם העובדה הזו, אז אני מאזן אותה על ידי 'חיזוק' אינסופי ונואש של כוח הרצון. אני מנסה להרגיש טהור יותר, טוב יותר, ערכי יותר בכל כוחי, אך ניסיון זה אינו יוצר שום שינוי מהותי. פול גז  בניוטרל. יותר גרוע, פול גז תוך כדי קללות עסיסיות על עצמי 'תאיץ', 'תמהר', 'תנסה יותר' 'איזה מן בן אדם אתה - תעשה את זה כבר' 'אתה חייב לצאת משם' 'חייב' 'חייב' 'חייב'. שיתוק.

בהחלמה למדתי שהדבר הראשון שאני צריך לעשות הוא להפסיק לפחד להזדהות עם הבעיות שלי. לא להלחם נגד עצם קיומם. הבעיות שלי הן הבעיות שלי. האובססיות שלי אינן הופכות אותי לאדם רע או חומרי או בהמי. הן פשוט שם. זהו.
ההכרה הזו מאפשרת לי להתחיל להתמודד ברצינות עם העובדה שיש לי אובססיות, או ליתר דיוק, שיש לי אובססיות למין.
רק כשהתחלתי להפנים את הדבר, הצלחתי להזיז את עצמי ולבקש עזרה. להתחיל בצעדה אמיתית ועמוקה לשינוי אליו כה ייחלתי בעבר.
***
אני רואה שהפוסט מתארך את אקצר את החלק השני אותו תכננתי לכדי תמצית קצרה בלבד.
השאלה האם חזרה בתשובה דורשת שינוי של הרצון מתוך בחירה חופשית, ועל כן יש לאדם לחזק את עצמו ולהחליט חזק יותר שהוא רוצה להשתנות או שחזרה בתשובה דורשת הכרה באי יכולתי, בכי, תפילה, ואף הכרה בחוסר השליטה שלי על מעשי בעבר תוך הפנמה שמה שהיה בעבר היה אף הוא רצון ה', נתונה במחלוקת גדולה במסורת ישראל.
ידועים דברי הרמב"ם על התשובה. אך ישנה גם אופציה אחרת - אופציה עליה מדברים בעיקר בין החסידים, בדגש על ר' נחמן מברסלב, ר' צדוק הכהן מלובלין, האדמו"ר מאיז'ביצא (מי השילוח), ויש שמייחסים אותה אף לר' בחיי ב'חובת הלבבות'. העובדה שישנה מחלוקת בין דרכים רוחניות אינה מפתיעה, השאלה אותה אני שואל אם כך, היא מעט אחרת - מדוע אני מאמץ בכל עוז דווקא את התפיסה שאני מרגיש שאין לי שום סיכוי לעמוד בה? האם יכול להיות שיש הדרכות רוחניות שמתאימות יותר למכורים מאשר הדרכות אחרות? האם אני חייב להישאר נאמן לתפיסות עליהם גידלו אותי, למרות שתפיסות אלה אינן ישימות ואולי אף הרסניות בשבילי? מדוע דווקא בתחום זה, כל כך חשוב לי להראות לעצמי 'שאני יכול'? בעיני התשובה לשאלות אלה חוזרת לדברי בחלק הראשון, כך לפחות זה היה אצלי.

נתן במתנה

תודה נתן. אסירות תודה עצומה לה' שאת הדרך שעברת ושאיתה אני מזדהה מאוד קיצר לי למינימום שביכלתי לסבול.

אולי בפוסט בפני עצמו בשביל להאריך.

אגב, אני לא בקי בספרים אבל נראה לי שהמחלוקת שהבאת היא לא בדיוק מחלוקת כי הרמב"ם הוא לא ספר מוסר או עצות טובות או דרך בעבודת ה' אלא ספר של הלכה בדיוק כמו שו"ע. ספר שמחייב כל יהודי לבצע הלכה למעשה כל הכתוב בו (אלא מה שנפסק הלכה למעשה שונה מהרמב"ם ואכ"מ).

כמובן שלמכור יש דברים יוצאי דופן [b]כמו לכל חולה[b], ולפי אופן ההתמכרות / המחלה וכמה המצב אנוש כך כנראה יהי'ה פסק ההלכה לגביו איך להתנהג בנוגע לפועל.

תודה, התחברתי.
תפיסות מחמירות תמיד שיתקו אצלי כל אפשרות לתזוזה רוחנית. הם הצמיתו בתוכי כל דרך אל האור. וכאן הבן היה שואל: אם מטרתן היא עזיבת החטא וקרבת אלוקים, כיצד במבחן התוצאה קורה בדיוק ליהפך? מסתבר שאימוץ כל גישה מחמירה באה כדי לרצות את אלוקים על מצב בלתי ראוי. כדי לכפר על חוסר יכולת להשתנות. לא ממש כדי להביא שינוי. מדוע דברי הרמב"ם על חזרה בתשובה של רגע אחד "אמש היה"... נשמעים כאילו לא ממש ריאליים, ותיאורי הזוועה על עונשי המשלזי"ם מצאו מסילות? למה תפיסות עולם של אהבה אין סוף ואפשרות תיקון תמיד פינו את מקומן לייסורי מצפון וייאוש טוטלי?

כפי הנראה סולם הערכים הרוחני התפתח בצורה מעוותת והעצים כל הזמן את הפחד המשתק שמנע כל אפשרות להשתחרר ממעגל התאווה. אלוקים רוצה אותי ואותך מוצפים בהרהורי תשובה, יגון ותאווה? או שמא שלווים, רגועים, שמחים ונקיים? במבחן התוצאה כמדומני שגם אנחנו וגם הוא מעדיפים את האפשרות השניה.

לא פשוט לגמרי להבין הייטב את נטיותיה העמוקות של הנפש. מתי התכנית משמשת כיסוי עלה תאנה לעצלות רוחנית ומתי היא באמת דורשת האטה ושחרור. זוהי דילמה המעסיקה אותי רבות. דרושה סייעתא דשמיא כדי לדעת עד היכן להרחיק לכת עם זה. בכל מקרה גם דרושה בחינה מדוקדקת כדי להבין מתי מחשבות "רוחניות" כביכול אינן אלא מדרון חלקלק שיכול להביא לתוצאה הפוכה.

איני מבין, וכי אין הדרכה של התבטלות כלפי שמיא? וכי אין הדרכה בספרים לעשות כפי שיש כאן?... יש, צריך רק לשים דגש על הדרכות אחרות.. כך נראה לי.. ואולי תשובתי אינה טובה דיה.
נכון גדולי עולם כתבו דברים והדרכות, אבל להזכירך, הם היו גדולי עולם, הסיכוי שהם הגיעו למקומות שלנו... ואולי הם הגיעו... אי אפשר לדעת... בכל אופן לקחת מגדולי עולם עצה לדבר כזה זה לדעתי נוגד את האמירה של המסילת ישרים לגבי משל המבוך... הם לא היו שם, אז עדיף לך לחפש את מי שהיה וממנו לקבל הדרכה...

מקווה שיש משהו בתשובתי...
אוהב, אח.

תודה נתן.

תודה ששמת זאת על השולחן.

איני מכיר את תורת החסידות על בוריה או את ספרי הרמב"ם על בורים, אבל נראה לי שהם דברו לאנשים לבריאים ולא אלי.
גם לשיטת החסידות, כפי שהבאת אותה כאן, לא תמצא משפט כזה: "... עד עכשיו דברנו לאנשים בריאים, אבל על אנשים מוכרים לעשות כך וכך...".

ספרי ההלכה והמוסר הם לא בשבילי ולא רק שלא יעזרו לי, אלא אף יזיקו.
יש לכך מספר סיבות:
1. אין שם ממש פעולות מעשיות.
אני חייב שיאמרו לי מה לעשות, איני יכול לסמוך על שיקול דעתי.
הרצון העצמי שלי הוא אויב מספר אחד שלי.

2. מחבר הספר לא מכיר אותי ולא היה אף פעם במצב שלי.
ההצעות לפעולות שאני עושה על מנת להחלים חייבות להגיע ממשהו כמוני שיודע בדיוק איך אני מרגיש.

3. הספרים האלו מדברים על ייצר הרע שלי.
ייצר הרע שלי מזמן יצא לפנסיה.
פנייתם אליו ממש עושה לו את כל העבודה.

אמש לפני השינה דברתי עם אשתי בין השאר על המחלה שלי.
היא אמרה לי שעלי לעבוד על "מידותי" אבל לא "לשבור" אותן, כי אז יצא לי שניים.
ואז שאלתי אותה: "מה באמת, אפשר לקבל שניים כאלו? את חייבת לגלות לי איך עושים זאת !!!"

בהחלמה