שוב ושוב עולה כאן הנקודה שאנחנו חייבים לפנות לה' ולדבר איתו ולבקש ממנו שיעזור לנו איפה שאנחנו לא יכולים לעזור לעצמנו. אבל לא מדובר רק על הבקשה והפניה לה', אלא יש כאן גם הבטחה גמורה (וכל מי שעובד על הצעדים מכיר את שלב ההבטחות) שאם נפנה לה' ונפנה לו את המקום - הוא יעשה את העבודה.

והשאלה שלי היא, איך אפשר להבטיח דבר כזה? הרי יש הרבה אנשים חולים ל"ע ול"ע במחלות אחרות, והם פונים לה' ומתחננים אליו בלב שבור, ובסוף ה' מחליט שלא לרפאות אותם. אנחנו לא מבינים את הקב"ה ואין על כך שום פלא, ואם הוא מחליט שמישהו ייפגע - הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה. אבל אם הוא יכול להחליט ככה, אז מי ערב לי שכאן התפילה שלי תתקבל במאה אחוז? אולי אני אפנה אליו והוא יגיד לי: יקירי, החלטתי לא לעזור לך.

טוב, אתם מבינים שאני לא שואל סתם ויש לי גם את התשובה, אבל אשמח לקרוא קודם כל מה אתם חושבים על השאלה ואז אציע את התשובה שלי.

זלמן

שאלה מעניינת.
הרעיון הוא שצריך לבקש ולהאמין שתפילתך תתקבל.
אם היא תתקבל או לא זה כבר לא בשליטתנו.
אם היא התקבלה-ברוך השם, אם לא- צריך לזכור שה' רואה את התמונה הגדולה ואנחנו רואים רק חלק קטן מהמערכת.
אז יש סיבה למה היא לא התקבלה.
אין יאוש .

כל מה שהקב"ה רוצה מאיתנו זה את הכניעה ואת הענווה ברגע שאדם נכנע
ןעושה את המוטל עליו השם יתברך מרעיף עליו רחמים וגואל אותו המיסורים שבעצם הוא הביא עליו כדי שהוא יכנע וישליך את כל תנועותיו אליו יתברך !

ולפעמים אדם משליך את ענייניו לפניו יתברך , אבל הדברים לא נהיו כמו שהובטח לנו למה ?
התשובה היא שברגע שאנו מבטלים את רצוננו ומבינים שהעולם הזה לא שייך לנו ואנו עצמינו לא שייכים לעצמנו אזי כל דבר שקורה ויקרה סיביבנו ואיתנו יתקבל אצלנו בשלווה וברוגע ותשרה אצלינו השמחה בקביעות , וממלא ההבטחה מתקיימת !

לא הבנתי, אין יאוש טוען שבעצם לא בטוח שה' ייענה לבקשה שלנו, אז זה בודאי לא תשובה על השאלה שלי. אני טוען בוודאות של מאה אחוז שה' כן ייענה לבקשה שלי.

שלומי מסביר משהו יותר עמוק, אבל עדיין לא הבנתי. אם ברגע שאני מבטל את רצוני ומבין שהעולם לא שייך לי אני יקבל הכל בשלווה, האם זה אומר שכל דבר בחיים שלי כעת יילך בדיוק כפי שאני מבקש מה'?

כמובן שלא.
כמו שאמרתי, ה' רואה את התמונה הגדולה בעוד שאתה רואה רק חלק קטן.
תלוי אם אתה מבקש משהו שהוא טוב בשבילך או רע בשבילך.
אם זה דבר טוב בשבילך תפילתך תתקבל, אם לא תפילתך לא תתקבל (אך לא תלך לאיבוד).
אין יאוש.

סלח לי אבל אתה טועה. במקרה שלנו ישנה ודאות של מאה אחוז שאם תבקש (בצורה הנכונה) שה' יוציא אותך מהבוץ - הוא יוציא אותך.

תשאל כל מי שהיה בקבוצת הצעדים וכולם יספרו לך על זה. זאת הבטחה ברורה.

כתבתי תשובה ארוכה עם כל מיני תשובות מתפלספות.

בשורה התחתונה אין לי תשובה רציונלית מכרעת. אבל יש לי אמונה גדולה שהקב"ה לא רוצה אותי בסרחון הזה. לכן הוא וודאי יעזור לי, אחרי הכל זה לטובתו.

חבל שלא שיתפת אותנו בתשובה הארוכה שלך, בטוח יכולנו לקבל מזה הרבה נקודות אור.

בשורה התחתונה, אם הייתי מנסה להיכנס לנעליים של הקב"ה אולי גם הייתי אומר שלא יהיו ילדים חולים, ותאונות דרכים ועוד. אבל יש לו את החשבונות שלו, והוא יודע יותר טוב מה נכון בשבילנו ובכל זאת יש ילדים חולים בעולם שלנו. אז למה זה שונה?

הרמז טמון בתשובה של שלומי, הוא מתקרב מאוד לתשובה רציונלית משכנעת.

אז כפי שאמרתי, כל מי שמכיר את תכנית הצעדים מכיר את שלב ההבטחות בהן מבטיחים לנו שאם נפנה אל הקב"ה בצורה הנכונה, ה' יקח מאיתנו את המאבק בתאווה ויעשה עבורנו את העבודה.

נכון, ה' אוהב אותנו ולכן יעזור לנו. ה' גם לא רוצה שנהיה שקועים כל החיים בזבל ולכן יעזור לנו. ה' רואה שאנחנו לא רוצים יותר ומוכנים באמת שישחרר אותנו מכל הפגמים שלנו ולכן עוזר. אבל יש משהו עמוק יותר.

אדם של"ע שבר את הרגל או חולה בכל מחלה אחרת, המחלה היא פיזית ולא קשורה ישירות לכך שהוא רחוק או קרוב מה'. לכן, החולה יכול להתפלל אל ה' מעומק ליבו בבקשה שירפא אותו, וה' מחליט האם להיענות לבקשה או שלטובת החולה עדיף שימשיך להיות חולה, למרות הכאב ולמרות שאנחנו לא מבינים. זה לא פלא שילד לא מבין למה אבא שלו לא נותן לו סוכריה, והוא בטוח שזאת אכזריות, אבל אבא יודע דברים שילד לא יודע. אז אצל הקב"ה זה פי כמה וכמה, והוא מחליט מה טוב לנו גם אם אנחנו לא יודעים ולא מבינים למה זה טוב.

אבל אדם כמוני שמכור לתאווה, כל המחלה שלי היא ההתרחקות מהקב"ה. הכל זה בריחה מעצמי ומהחיים שלי, כיון שאני לא מחובר אל הבורא יתברך, ולא חי את העובדה שאני לא מנהל את החיים שלי. אז המחלה היא לא רגל שבורה או משהו כזה, אלא המחלה היא הנתק מהקב"ה. ההתמכרות היא רק סימפטום של המחלה עצמה.

איך מתקנים רגל שבורה? עם גבס. ואיך מתקנים נתק עם הקב"ה? עם חיבור לקב"ה. ואם לא חולים במחלת ההתנתקות, אז ברור שאין סימפטומים של המחלה כמו התמכרות לתאווה.

וכמו ששלומי הסביר, אני נופל בתאווה כי אני לא מסוגל לקבל בשלווה את המציאות בחיים שלי, ואז אני בורח לתאווה. אבל ברגע שאני מוסר את חיי לה', אני מפסיק להיות חסר מנוחה ומפסיק לכעוס ולהתעצבן ולפחד, וזאת ההחלמה מהמחלה. זה שאני לא נופל זה כבר בדרך ממילא.

בקיצור ידידיי היקרים, הסוד טמון בכך שנמסור את החיים שלנו לאבא שבשמים ונקבל את העובדה שאנחנו לא מנהלים את העולם, ואז נחיה עם הקב"ה על כל צעד ושעל ולא נצטרך יותר את הסם המועדף עלינו שהיה תחליף חיוור ומסכן לחיבור האמיתי עם הבורא.

אשריך, נתת לי חומר למחשבה עכשיו.
בהצלחה מרובה ולילה טוב.
אין יאוש 

אבא שבשמיים עוזר אני התפללתי והוא עוזר צריך לדעת איך להסתכל על זה ואז אתה באמת רואה שיש לך ניסים לא רק בזה בכל דבר בזה שאתה נושם הולך מדבר ואוכל רק צריך לדעת איך להסתכל על הדברים ואז אתה גם תתפלל שיעזור והוא עוזר וגם תודה לו ככה שהעוצמה היא הרבה יותר חזקה

זלמן,

אני מבין את הרעיון מאחורי הדברים, אם נתקרב לקב"ה אז שורשי הבעיה יעלמו, הצורך יעלם.

אבל בשביל זה לא מספיק  לפנות לקב"ה שיעזור, אני כבר שנים מבקש ממנו בסוף שמו"ע שיעזור לי להתגבר על התאווה. אני לא יכול להגיד שהוא לא, אבל אני לא יכול לומר שעצם הבקשה גרמה לבעיה להפתר. ברור שאתה מתכוון להרגשה שמלווה אותנו כל היום, שהכל מאיתו יתברך.

אני אדם מאוד פעיל, שמעורב  ביזמות של פרויקטים, קשה לי להיות פאסיבי. בשנים האחרונות היתה לי קריאה פנימית להוביל כל מיני מהלכים, שהתבררו כמוצלחים ומוצדקים. אילו הייתי יושב ולא עושה כלום, שום דבר לא היה מתקדם. ברור לי שחלק מהניהול של הקב"ה את העולם, זה לתת לאנשים דחף לעשות דברים גדולים. לכן קשה לי לקבל שכל מה שעלי לעשות זה להכנע.

אני מסכים שבתור דרך חיים, צריך לדעת איך להתמודד עם תיסכולים ולתת לקב"ה לנהל את הדברים שלא נמצאים בשלטתנו. אבל איך אפשר לומר זאת על דברים שכן בשליטתנו? למשל שמירת העיניים ברחוב, בחירה באיזה אתרים לגלוש. כל הדברים שאני עושה היום להמנע מהתאווה, אני עושה כי אני מרגיש את הנחיצות לעשות אותם. אמצעי מניעה אלו הם ששומרים אותי רחוק מהתאווה, לא איזה החלטה מופשטת שזה לא בשליטתי. אם תשאל מה השתנה בחודש האחרון מה20 שנה האחרונות אני אענה לך, שמה שהתשנה זה כח הרצון לשמור על הדברים שכן בשליטתי. כח הרצון הזה מתודלק באופן יומיומי על ידי שיחות איתך ועם שאר ידידי כאן בפורום. (ד"א: אתם הידידים הוירטואליים הכי אמיתיים שאי פעם היה לי.... :-\)

אם אני אגלוש חופשי באינטרנט - שום דבר לא יעזור לי, גם לא בורא עולם.

תעזור לי להבין אותך.

אשמח מאוד להסביר לך, אבל לפני כן יש לי שאלה:

מישהו הלך ברחוב ושבר את הרגל. הוא מפנים בשלב מסויים שהוא פצוע ומבקש עזרה. האם ב"כניעה" שלו הוא מפסיק לעשות או שבגלל הכניעה הוא עושה יותר?

ועוד נקודה אחת (ואחרי שתגיב, אשמח להשלים את הפאזל):

ישנה תפילה שלומדים כמדומני בצעד שש (והיא מפורסמת גם למי שלא למד): אלוקים, תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים.

האם אתה מבין לאן אני חותר ואיך זה עונה לשאלות שלך? אם כן - אנא נסה את כוחך להסביר. אם לא - אסביר אני.

שלום
ר' זלמן
בקבוצות SA בארץ קוראים לתפילה הזו תפילת התפילות,
"תפילת השלוה" כל קבוצה נפתחת או ננעלת או שניהם בתפילה זו
הנוסח המדויק בעברית הוא:
                                        קלי,
                  תן בי את השלוה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
                      אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם ,
                          ואת התבונה להבחין בין השנים.     
                                        אמן

לגופם של דברים , הפנייה שלנו לאלוקים , אם אנו עושים זאת נכון אינה תפילה בלבד,
    אלא מסירת עצמנו לרצונו ללא צפיות, ללא אכזבה ממנו אם נכשלנו, ללא תביעה ממנו שיחלצנו,
  אלא בקשה בענווה שישחררנו מפגמינו , איננו מצפים לדבר, מלבד רצונו.

אין קרבת אלוקים גדולה מזו, זו עבודה קשה , וכמו שר' זלמן כתב זה בדיוק מה שה' רוצה שנעשה,
ולכן אם באמת נעשה זאת הוא יענה, ועדיין איננו מצפים זאת ממנו.

אישית אני מאד מאד רחוק מזה, אני לא יודע בכלל לדבר עם ה' , גם אם אני אומר מילים האם אני מתכוין לזה?
אני צריך ללמוד להתפלל באמת!
זוהי עבודה שבלב.
תודה
מוטי

טוב, ידידי moved (אני לא מרגיש ידיד וירטואלי, אני מרגיש קרוב הרבה יותר אליך מכל מיני ידידים אמיתיים שאני חושב שאני מכיר), אני רואה שהלכת לישון, אז אשאיר לך כאן חומר למחשבה לשעות הבוקר שעון ישראל, עד שאקום ונמשיך את הדיון.

מכיון שכל אחד שונה, אני אעדיף לדבר על עצמי, ואתה תיקח מתוך זה מה שמתאים לך למצב שלך. ברשותך אתחיל בבדיחה:

איש עסקים נכנס למנהטן לפגישה שבה תלוי גורל עסקה של מליונים ולא מוצא חניה. בחניון אין מקום והוא פונה לה' ואומר: אם תמצא לי חניה, אני נותן שני אחוז מהרווחים לצדקה. כלום לא קורה והוא ממשיך לקומה השניה של החניון. כאשר גם שם אין מקום להכניס סיכה הוא מגדיל את ההבטחה לה' לשלוש אחוז, ובכל קומה זה עולה ועולה. בקומה החמישית הוא מתחנן: ה' תמצא לי חניה ואני נותן עשר אחוז לצדקה! באותה שניה הוא רואה רכב מולו נוסע רוורס ומפנה לו את המקום חניה.

הוא מיד פונה לה' ואומר: אלוקים, שכח ממה שאמרתי. הסתדרתי לבד.

זה בערך מה שקורה לי כאשר אני מתחיל להרגיש את השפיות שלי כמשהו הגיוני. אני שוכח איזה סמרטוט הייתי לפני תקופה לא ארוכה, ופתאום "מגלה" שבכלל אני המוצלח בכל הסיפור. ואיפה ה' שפניתי אליו בבכיות? עזוב, הסתדרתי לבד.

עכשיו בא נחשוב רגע מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות הקודמים. כח הרצון? מה, בגלל שעשיתי יום הולדת 30 וחצי אז נהיה לי כח יותר חזק? לא נראה לי. תראה, אחרי שאשתי תפסה אותי בוגד בה, תאמין לי שהיה לי כח רצון ע-צ-ו-ם להפסיק, כי ידעתי בדיוק מה על כף המאזניים. ידעתי שאני יפסיד את הכל אם אפול שוב, והפחד שיתק אותי לתקופה יפה. אבל אח"כ פשוט לא עמדתי בזה. רציתי כמו משוגע להפסיק אבל לא הצלחתי. כח הרצון הכי חזק שהיה לי לא עמד מול התאווה. אז מה קרה הפעם פתאום?

הלאה, נדבר על שמירת העיניים. היתה לי תקופה ארוכה שהלכתי ונסעתי בלי משקפיים (למרות הסיכון) כדי לא ליפול. אבל את הסוף אתה כבר יודע. נפלתי גם נפלתי.

אז מה נשתנה? השתנה דבר אחד מאוד מהותי: הבנתי שאלוקים מנהל את העולם ומסרתי לו את חיי. וזה לא דבר מופשט! זה היה מופשט אצלי כל החיים ולכן במשך שנים הפסקתי להתפלל בכלל. כי לא הבנתי איזה ענין יש למלמל משהו למישהו "מופשט". האמנתי בה' אבל זה היה כפי שאתה כותב "מופשט". אבל בתכנית למדתי משהו אחר, למדתי על אלוקים לא מופשט בכלל. בדיוק כפי שכשאני הולך לרופא ומבקש טיפול לפציעה פיזית אין כאן שום דבר מופשט, כי יש בעיה, יש רופא ששומע, בודק ונותן מרשם לא מופשט, גם אצל ה' זה אותו דבר. יש לי בעיה, אני פונה אליו, מדבר איתו, מבקש שיטפל בי, וממתין לטיפול.

וכאשר הבנתי שאלוקים זה לא דבר מופשט, הפסקתי ברגע את כל הטריגרים האמיתיים שהובילו אותי לתאווה. אם ה' מנהל את העולם, ממה אני מפחד? אם ה' מנהל את העולם, על מי אני כועס וממה אני נלחץ? ובחיים נטולי פחדים וכעסים ועצבים - אין מקום לנפילות. בחיים רוחניים שמרגישים שה' הוא לא מופשט - אין מקום לתאווה אנוכית.

סלח לי שניה שאני מפסיק לדבר על עצמי ומדבר קצת עליך. במשך שנים אתה בוכה לה' ומבקש שהוא יקח ממך את התאווה, אבל ה' שהתפללת אליו לא קיים (ושוב סליחה...). כשאני מדבר על לבקש מה' ולמסור לו את החיים שלנו, הכוונה ממש ככה. לא לבקש ממישהו שיעזור לך לסחוב משהו ורגע אחרי כן לדחוף אותו ולהגיד לו: זוז הצידה, מה אתה מפריע. אבל זה מה שעשינו לה' כל השנים. אני בוכה ביום כיפור ומבקש מעומק ליבי מה' שיעזור לי, אבל ברגע שיוצא הצום, אני חוזר להיות מרוכז בעצמי באופן שה' בעצמו אומר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". זה לא אני המצאתי.

וזה לא שה' לא רצה לעזור לי, פשוט לא היתה אפשרות. כי הנקודה היא לא שה' יעזור אלא שאני אתן לו מקום להיכנס כדי שיוכל לעזור לי, וכל השנים זה פשוט לא קרה.

וכל זה לא בשום סתירה לזה שאנחנו צריכים לשמור על העיניים, ולהתקין פילטר, ולהיות בפורום וכן הלאה וכן הלאה עם כל עצה או כלי שיכול לעזור לנו. לא כי אני לא סומך על ה' אלא כי ה' רוצה שגם אני יעשה משהו.

ובהשאלה מתיאטרון, השחקן המוכשר ביותר צריך לדעת שיש לו תפקיד ואותו הוא צריך לבצע על הצד הטוב ביותר. וביחד עם זה, אם הוא יתחיל להתערב למנהל או לבמאי - הוא ימצא את עצמו מחוץ לתמונה. אף אחד לא אומר לו לא לעשות כלום, אומרים לו לעשות את מה שהוא צריך לעשות, ולסמוך על הבמאי והמפיק שהם יעשו את החלק שלהם. אבל גם אם מישהו יחליט שבגלל שהוא סומך על הבמאי הוא מפסיק לשחק - ברור שיזרקו אותו.

יותר הגיוני עכשיו?