"לדעת הכל". כמה עצב ותסכול יש בשתי מילים אלו? מסתובב לו בן אדם מוצף רחמים עצמיים בשל ציפורן חודרנית הממררת את חייו. הוא מתהלך כאוב ומיוסר שבועות ארוכים, בטוח כי קיצו קרב... מישהו טוב מייעץ לו "אולי תיגש לרופא"? העיניים המיוסרות מביטות בעצב גדול, אני? לרופא? נו, מה כבר הוא יוכל לעשות? אינך רואה את המצב? כעבור שבועיים נוספים של כאב ומוגבלות, כשעוד כמה אנשים טובים מציעים את אותו פתרון הוא מתחיל לחשוב. אולי בכל זאת יש להוא מה להציע? כן, אבל מיהו ההוא שאני אמור ללכת אליו?
אלוקים, כך אומרים אינו מכה אדם בשתי לחייו בבת אחת. הוא אמנם סובל ומסכן אבל שכל וחכמה יש ויש. לפחות נחמה פורתא נותרה לו. לשאול לאן לפנות? הוא יודע לבד למי ללכת. בזריזות בוטחת מזמין תור לרופא כירורג, אשר למיטב שיפוטו אמור לפתור את הבעיה בצורה כירורגית, על הצד הטוב ביותר.
והנה הגיע היום. הוא ממתין בדריכות מחוץ לדלת מחכה לתורו "כצאן לטבח" למען האמת ייאמר ברורות. הוא יודע כבר כעת מה תהיה הדיאגנוזה והטיפול הנדרש. לבו מנבא לו רעות, אך הוא שומר על קור רוח וממתין בסבלנות. במחווה ג'נטלמנית הוא מוותר עבור שתי גברות מבוגרות להיכנס לפניו. “והדרת פני זקן"... כמה נעים להיות נחמד ובאותה העת גם לדחות את רוע הגזירה?
מה לעשות והנה תורו. רצתה ההשגחה ונבואתו אכן הגשימה את עצמה. הרופא בעל סבר פנים חתומות וחמורות בודק פה ובודק שם. לוחץ עד כדי כאב וחורץ את הדיאגנוזה. ובכן, המצב לא פשוט כלל. זו נראית כבר הסתבכות מרשימה. כפי הנראה יש צורך לעקור את כל הציפורן ולראות כיצד הדברים מתפתחים...
הוא אינו מסיים את דבריו והברנש מיודענו הנלבב נזכר בכעשרים פירושים עצומים של גדולי כל הדורות אודות רשעותו של לבן הארמי שביקש לעקור את הכל...
לרגע אחד הציע הרופא לעשות את הטיפול בעוד שבועיים כדי שלא ייפול הבלאגן ממש בעיצומם של ימי החגים. זה בדיוק הרגע בו לובש הפציינט את נעליו ונס מהמקום תוך מלמול צרור משפטים מתנצלים ועל כך ש"נעמוד בקשר אחרי החגים"... הו, מיהו הצדיק הזה שהמציא את המושג הנעלה הזה "אחרי החגים", אשרי יולדתו.
למרבה הפליאה והצער, מהר מהצפוי, הגיע אחרי החגים. משתרך בכבדות בשל הציפורן החודרנית. כעת, הופכת הציפורן לבעיה אקוטית במיוחד. הפתרון הסופי מאיים על כל אישיותו בצבעים קודרים. כמו ממרתפי האינקוזיציה עולים להם קולות צרחה של קדושים מעונים המגולגלים על מתקני עינויים תולשי ציפורניים. הוא הרי ידע שזה מה שמחכה לו, למה התפתה ללכת אל אותו רופא אשמאי כדי שיחרוץ את גורלו. כעת נסתם כל חזון, הוא ובעייתו נותרו בודדים עד כאב בכל המרחב.
"במקרה”, אבל ממש במקרה. בכלל לצורך משהו אחר הוא נכנס לקופת חולים. ממש יותר "במקרה" הוא רואה שלט קיר על דלת של רופא. על השלט כתוב "פודיאטור". לא ברור לו למה, אבל הוא החליט להיכנס ולשאול האם יש לו ידע מה עליו לעשות. אחרי חמש דקות הוא יוצא החוצה כשהטיפול מאחריו. לא ניתוח ולא עקירה. משהו קוסמטי פעוט שארך 10 שניות בלבד...
ואז נפל לו עוד אסימון. כמה סבל אפשר לסבול בגלל שאני יודע הכל?! אולי אם הייתי מברר טוב יותר מראש לאן יש לפנות הייתי חוסך את כל עגמת הנפש?
לדעת הכל, פירושו לעשות את כל הטעויות שבעולם מבחינה סטטיסטית עד שתגיע לפתרון שלך. במבט לאחור אני יודע בוודאות על המון טעויות שעשיתי. המון סבל שסבלתי, הרבה חברים שאיבדתי והרבה שנים ששרפתי, הכל בגלל שאני תמיד יודע וידעתי הכל, אבל ממש הכככככל.
אז זה לא ממש מדוייק. כי הרי המון דברים טובים ומועילים כן יצאו לי במשך חיי, אבל אולי דווקא אותן הצלחות הן אלו ששכנעו אותי כי אני באמת יודע הכל, מה שגרם לי לא לקבל דברים שהייתי צריך לשמוע, וחוזר חלילה...
באותו יום בראשיתו של חדש אדר תשע"ב בו הכרתי לראשונה את "שמור עיניך" קיבלתי את השיעור הראשון והמשמעותי ביותר בחיי בחוסר הידיעה שלי. המון שנים הסתובבתי עם הרגשה או יותר נכון ידיעה ברורה שאני יודע הכל אודות התאווה. שאני מבין מצויין את פשר ההסתבכות אתה. בחלום ההזוי ביותר שלי לא האמנתי שקיימת "תזה" שונה מכל מה שאני חושב ויודע. וכשזה בא והגיע ובמיוחד כשזה הוכיח את עצמו. הייתה זו סתירת לחי מצלצלת וסתירה מהדהדת של בניין תיאוריות של שנים. מאז, למרות שאני יודע עדיין הכל. אבל משהו נסדק. גם דברים שהיו מוחלטים בעיני כבר אינם כאלו. יש משהו מרגיע יותר בכך שאינני יודע ומבין את הכל.
"תכלית הידיעה שלא נדע"
