פגם אופי בולט באישיותי הוא הרצון לרצות אחרים. חשוב לי מאד שיחשבו עלי דברים טובים (למי זה לא חשוב?). למעשה אי אפשר לקרא לזה לחלוטין  פגם אופי, היות וזהו דרך העולם. אני לא מתאר לעצמי איך היו נראים חיינו לו כל אחד היה חי בתוך בועה סגורה ועושה אך ורק מה שנוח ונראה לו. זה היה פשוט נורא. רק תחשבו שכל כלה הייתה אומרת לחמותה בדיוק מה שהיא חושבת עליה וכל עובד היה מספר לבוס מה הוא מאחל לו ולבני ביתו... בתי המשפט היו קורסים ומשטרת ישראל לא הייתה קיימת (מה אתם יודעים מה חושבים השוטרים על מפקדיהם).

אז היכן הבעיה ב"לרצות" אחרים? הבעיה היא בדיוק באותו מקום בו זה משבש את התפקוד הנורמלי. מותר לדבר יפה, מותר גם לא לומר בדיוק את מה שחושבים. אבל אסור להפוך את זה למשהו שיפריע להתנהלות תקינה של חיינו. כאשר הנחמדות הופכת לצורך אובססיבי הולכים ומצטברים כעסים וטינות המשבשים את שיווי המשקל של חיינו.

מה לעשות ומדי פעם צריך לומר גם דברים לא כל כך נעימים. הילד זקוק לפעמים לגערה ומישהו אחר להערה. אין כל בעיה לומר את מה שצריך בצורה עניינית. שפת חיינו מורכבת מאלפי ניואנסים דקיקים המשדרים את המסר הראוי, לו רק אנו אומרים אותו בצורה הנכונה. אין צורך באי נעימויות ובהתנצלויות. במידה ועשינו את המוטל עלינו בצורה נכונה, גם אם ההרגשה לא כל כך נעימה, היא יותר טובה מאם לא היינו עושים את הנדרש. עמוק עמוק בפנים אנחנו יודעים באמת מה טוב ומה לא,  את המצפון הפנימי קשה לרמות.

כל זה בדברים שהם חשובים באמת לתפקוד חיינו. הבעיה הגדולה באמת מתרחשת כשאנו לוקחים את זה למקומות שאינן נצרכים.

ישנם נושאים שלא ממש נוגעים בציפור נפשנו ואנחנו נוטים משום מה להסחף תמיד לתוכם. אני למשל מאד מאד נמשך לנהל דיאלוגים אידיאולוגיים במגוון נושאים שאין לי למעשה דבר וחצי דבר מהם. זה תמיד מתחיל באיזו אמרה שנונה שמציתה את הנושא ובמהרה הופכת כל הגולה למדורת אש. באותו רגע אני בטוח שאני ורק אני הוא נושא דברם של... שעלי ללחום את מלחמת... בגיבורים ולהוכיח את האמת האחת ואין בלתה. תמיד בסוף הוויכוח פחות או יותר אנחנו נשארים באותו מקום. (ראיתם מישהו שהצליח לשכנע בצורת וויכוח והתנצחות אמוציונלית? אני לא.) והתחושה אחר כך, נוראה! כמו רגע אחרי שאיפת רעל (כאילו ששתיתי פעם... אבל לא משנה) אין לי ממש מילים הולמות כדי לתאר את תחושת הגועל שיש לי אחרי כל סיבוב שכזה,  מהגרועות שבהרגשות.

ההיגיון הצרוף שלי (אם יש משהו כזה) לא ממש מצליח להבין את הסיבה. מה קרה? עוד ויכוח, אז מה? אין שום פרופורציה בין מה שקרה לבין ההרגשה אחר כך. אבל עם המציאות אי אפשר להתווכח והיא קשה ומרה.

אחד מיסודות תכנית הצעדים היא להימנע מוויכוחים והתנצחויות. כמו בעוד דברים בתכנית המציאות מוכיחה  פעם אחר פעם את הצדק. לא יודע, אולי לאחרים זה מותר ואפשרי להיכנס לוויכוח ולצאת ממנו בשלום. לי זה ממש אסון. יש רק בעיה אחת שאני פשוט מכור גם לזה... ייתכן שכדאי להתחיל לספור נקיות גם בתחום זה, אולי. במידה כלשהי זה לא פחות מורכב מההתמודדות עם שאר התמכרויות. לפעמים אני ממש מלא פליאה וקנאה באותם טיפוסים יבשים שרק אירועים בסדר גודל של קריסת מגדלי התאומים מצליחה לעורר אותם מעלפונם.

גם וויכוחים שכאלו מקורם בצורך לרצות מישהו. הרי בכל וויכוח יש שני צדדים, כשאני לוקח צד בנושא יש מישהו שאמור להיות מרוצה מזה, אותו אני אולי מצליח לשכנע אבל מה לעשות שהצד השני יוצא מנוצח...

אז פשוט אין ברירה אלא להשאיר לאחרים לנהל את העניינים הגדולים באמת של כדור הארץ ולשאיר לי רק את הדברים הפשוטים של  היום יום, רק להיום.

תודה רבה. זה חשוב לי מאוד לזכור, וכמו שהספר הגדול מתאר את זה "אנחנו נמנעים מפעולת תגמול וויכוחים". אכן, עבורי מלחמות ושאר ירקות מסוג זה הם רעל אמיתי.

אגב, לגבי השימוש במונח "פגמי אופי", למיטב הבנתי כל אחד מפגמי האופי הם בעצם מה שאתה מתאר: דבר חיובי שמשתבש במינון מסויים, ואם נמשיך הלאה - זה נכון גם לגבי ההתמכרות שלנו. הרי תאווה היא דבר בריא וחיובי, אלא שאנחנו התחרפנו בדרך השימוש בה. פחד הוא גם דבר טוב כי בלי פחד אנשים היו מתים, אבל הבעיה היא פחד מופרז וכן הלאה וכן הלאה. אפילו טינות שאנחנו מחשיבים לגורם קטלני, נראה לי שלאנשים רגילים - הוא יכול להיות חיובי במינון מסויים. נכון, טינה היא רעל, אבל גם כימו הוא רעל, ויש אנשים שזקוקים לו.

השורה התחתונה: אלוקים לא ברא שום דבר "רע" בעולם. השימוש שלנו הוא מה שיהפוך דבר לרע או טוב.

מזדהה במאה אחוז. אני כ"כ אוהב להתווכח, וכ"כ מתמלא טינות וכעסים כביכול על הטפשים שמולי שלא מבינים, או שלא יודעים איך להתווכח נכון, כשהבעיה היא בעצם בי, שאני צריך שהם יסכימו למה שאני החלטתי שהוא נכון (הרי דוגרי, למה זה כ"כ חשוב? הרי הויכוחים הם לרוב בעניינים כ"כ תיאורטים וכ"כ לא למעשה).

זה פשוט כמו התאווה- אני אוהב לעשות דבר שאני סובל ממנו. ("בטחון סוטה בכאב מוכר").

בהקשר דומה, עכשיו תקופת בחירות. במקום שאני גר יש מערכת בחירות סוערת במיוחד, עם כל שאר ירקות שפוליטיקה יכולה להציע: השמצות והכפשות, שטיקים ודילים, קריעת מודעות וכו'.
אני לכשעצמי לא ממש מבין את ההבדלים בין המועמדים. לפני כמה זמן גיליתי שיש קבוצת מייל של היישוב ונרשמתי. כמובן שכל הג'יפה שיש לכל אחד על השני בתקופה כזאת נשפכת שם, והיה ממש מרתק ו"מהנה" לקרוא ולהתעצבן. אשתי שאלה אותי "אם זה כ"כ מעצבן אותך, למה אתה קורא את זה?"

חשבתי להסביר לה שזה מעניין, ואני רוצה להבין מה קורה לפני הבחירות, שאוכל לממש בתבונה את זכותי הדמוקרטית וכו'. ופתאום אני קולט שזה פשוט מההתמכרות. אני רוצה לא להיות שם, אני סובל מזה, אבל אני נהנה ומעדיף להשאר ולסבול.

התחילה התמודדות - לצאת או לא?
ב"ה, באסירות תודה לאשתי ובאופן לא מובן מאליו בכלל - ה' עזר לי להכנע ובלי להתלבט יותר מידי - פשוט להתנתק מהקבוצה. ושוב היתה לי התמודדות לגבי המיילים מהקבוצה שכבר נשלחו ונשארו אצלי, ולפני שאני אחשוב על זה עוד ויתחרט - מחקתי את כל ההודעות מהקבוצה שנשארו במייל.

ברוך ה', איזה שחרור. איזה שקט. החלמה

תודה על התזכורת. אתמול ישבתי לקרוא מישהו שאני מתעב את דעותיו, וגיליתי שזה ממש כמו ויכוח, כי אני מתווכח אתו בראש: מתכנן את טיעוני המחץ, ואיך אשפיל ואבזה אותו, ואיך הוא יכבוש ראשו בקרקע ולא תהיה לו תשובה ואני אצא כמנצח... אכן, ויכוח הוא רעל בשבילי.

תודה חברים.
זה לא יאומן כמה אפשר לחדד את הנושא..
דוק', תודה. לפעמים (אתמול) זה קורא לי גם בפורום. קורא פוסט ומתווכח איתו בראש.
גם בויכוח עם חבר בלימוד, לפני יומיים הרגשתי איך הדם עולה לי לראש ופגמי האופי מתנפחים. נפגעתי.
בחסד ה' בזכות התכנית לומדים לזהות את השינוי הזה, אני קולט שאני במדרון, ומיד מריץ על זה את הצעדים.
צעד 1 - אני מודה בחוסר אונים מול פגמי האופי.
צעד 2 - אני מבין שכוח גדול ממני יכול לעזור לי כעת.
צעד 3 - אני מוותר על האגו שלי כדי לחיות חיים רוחניים. מוותר על הניצוח בויכוח כדי להישאר שליו ומחובר לאלוקים.
ואחרי זה כדאי אם יש זמן,
צעד 4 - אני מריץ בראש מה קרה ואיפה זה הכאיב לי ומדוע..
אני אוחז כעת בצעד 5.
(מפריע לי קצת שיש לי יותר מדי אני. נחשוב על זה. אולי כשאני בדרך רוחנית אני חייב את הזהות העצמית? אחרת איעלם? ?)

תודה אדם. בספר הגדול מציעים להתרחק מויכוחים מספר פעמים ולא בכדי - בצעד הרביעי (עמ' 58)  הויכוח עלול להסיט את המכור מדרכו הרוחנית החדשה, הוא יתעסק בלהצדיק את טינתו. גם בצעד התשיעי (עמ' 66) הוא עלול שלא לכפר, או להצדיק את נקודת מבטו ולפספס את הכפרה כולה - זכיתי לשגות גם בצעד הזה... בצעד ה 12 (עמ' 82) ביחס להעברת המסר למכור ומשפחתו, הם כותבים את הביטוי החריף ביותר, יש להתרחק מויכוחים והאשמות כמו ממגיפה... 

ברשותך אכתוב מעט על ווכחנותי - לקח לי זמן לקלוט שעבורי זו באמת מגיפה, בכל צעד, בחיים. כשהתבוננתי בפגמי אופי הפעילים בעת 'דיאלוג' מכובד שכזה, נבהלתי מעצמי.  שים לב -

ראשית, אני משלם בשלושת העקרונות החשובים ביותר לי כיום. כנות - אני לא אוהב (או יודע) להפסיד. גם בדוקים עם הילדים שלי. אני מעקם את המציאות אוטומטית כדי לנצח. פתיחות? כמה 'פתוח' אפשר להיות כשכל הריכוז מופנה להכרעת 'היריב' בנוק אאוט? נכונות? בטח שההוא יכנע ללא תנאי... ובמצב כזה, כשאני מנותק ושערי הגיהנום נפתחים, האש ששורפת הופכת אותי לעיט דורס, העט על שברי מילים, בדלי משפטים המוצאים מהקשרם והנקשרים למוציאם בקטנוניות מביכה.

וכשאני על הגל אין מי שיעצור אותי, מה פירוש, אני באמצעה של משימת חיי - וכל זה כשהצלחתי, יש לך מנושג אלו שלדים נשארים בארוני כשיש לי תחושה של מופסד בויכוח? (לא פעם, גם כשניצחתי תחושתי היא שנוצחתי) אני שומר את 'הדיאלוג מציל החיים' הזה בארכיוני הפתוח, 'הריבית' תופחת, ומשום מקום המציאות טופחת גם היא.. ההמתנה לבנדם בסיבוב הופכת את השהות שלי במחיצת מי שניצח אותי בויכוח לבלתי אפשרית. 

הויכוח הגדיר את כל מהותי, הוא זה שהפך אותי גם - לשופט ותליין נוקם ונוטר, במעטה של חיוכים וציניות חביבה אני תופס אותו במילותיו ומוכיח בשיטתיות וקבל עם את דלילות שכלו, שואף סיפוק חולני ממבוכתו.. אני יכול להמשיך עוד בתיאורי את המתרחש לי בראש ובבטן בעת ויכוח, אבל העיקרון הובן, אכן עבורי זו מגפה, זו פשוט צרה שאינה יודעת שובעה. עלי פשוט להתרחק מויכוחים..

אגב, בהחלמה לימדו אותי לעמוד על שלי מבלי לרצות או להתווכח, התהליך התאפשר כשלמדתי שאיני יותר 'טוב' או חשוב כשניצחתי בויכוח או כשמרוצים ממני, וכשיש פחות 'אני' חולה ויש יותר חיבור לנשמה, כשמתרגלים התמקדות בפגמי האופי העצמיים ומסתכלים על שאר ילדי הבורא מגובה העיניים זה עוד יותר נעים.

בהחלמה.

תודה אדם.

אני ווכחן לא קטן - יש שהאשימו את תכונת העקשנות שבי.
בכל וויכוח אני כמובן הייתי הצודק וכל השאר טועים אך תמיד קרה שלא ממש ניצחתי בויכוח.
דבר שגרר בעקבותיו עוד ויכוח ועוד ויכוח וחוזר חלילה.

רק לאחרונה בזכות התוכנית, אני מגלה שבניצחון האמיתי הוא בכך שאני לא מתווכח.
אני היום משתדל לא להתווכח, במקרים מסויימים רק לדון כל עוד שזה לא מגיע לאמוציות מיותרות.

בהחלמה

דברים נפלאים כתובים כאן, לדעתי זו בדיוק הגישה להצליח בתאווה, לדעת לומר: " אני מתנתק" ובאמת למחוק הכול, לא להשאיר כלום, אני באמת רוצה להתקדם.
לגבי ויכוח, אני היום תמיד משתדל בויכוחים לומר שאני לא מתווכח אני דן, מבררים סוגיה לא מתווכחים כי כמו שכתבו אני לא בא להכריח אף אחד לחשוב כמוני, אבל כן הייתי שמח לשמוע מה יש לשני לומר והייתי כמובן שמח שישמעו מה לי יש לומר.
אבל כאשר אני רואה שזה הופך לטונים גבוהים אז אני יודע שאני צריך להפסיק, עכשיו זה כבר יכול להגיע למקומות אישיים, לזה איני רוצה ליפול.
בהחלט לא כיף לסיים ויכוח קולני, ובמיוחד להבין אחרי שניה שלא יצא כלום חוץ מזה שצעקתם אחד על השני בלי סוף....
תודה על פתיחת העיניים.