עד לפני זמן לא רב הייתי חי בביוב. הייתי שם ראשי ורובי. שחיתי שם. ספרתי את המקקים, את הצפרדעים, את העכברושים. מפעם לפעם הוצאתי את הראש החוצה וראיתי אנשים מסתובבים ללא הסרחון אליו אני רגיל. לא הבנתי! איך הם מסוגלים? איך זה שהם לא טובלים בצחנה שאני שוחה בתוכה? אך מהר מאוד החזרתי את ראשי והמשכתי בשחייה. הטינופת היא חיי. לא מכיר חיים אחרים. לא יודע איך מסתדרים בחיים בלי זה. כ"כ הרבה קשיים. כ"כ הרבה מטלות. לחץ. טוב לי פה. לא צריך להיות מוטרד מלשלם שכר-דירה או דמי-חינוך. יחד עם זאת ידעתי בחוץ יש חיים אחרים. מאושרים יותר. הן ראיתי זאת במו-עיני באותם רגעי שפיות בהם הראש היה מעל פני המים... אבל איך, לכל הרוחות, משיגים את זה? גם אני רוצה!

יום א' שמעתי קול משפת ה"בריכה". מישהו קורא לי. מדבר אלי. אני לא מכיר אותו. לא נראה לי שהוא מכיר אותי. מאפה שהוא יזהה אותי בכלל? אבל ברור שהוא מדבר אלי. אני שומע את קולו. להלן ציטוט מהשיחה שניהלנו:

הוא: אדוני, אתה שם למטה, רוצה לצאת?
אני: בטח! אבל איך? אני לא מצליח! מה עלי לעשות?
הוא: שום דבר! רק תושיט את היד. אני כבר אתפוש ואוציא אותך משם.
אני: מה? מה זאת אומרת?
הוא: אל תדאג. אני מודע למצבך. גם אני הייתי שם פעם. זוכר את ההרגשה.
אני: וגם אותך הוציאו מפה?
הוא: כן. גם אותי הוציאו ועכשיו אני בחוץ. רוצה לצאת? בא תושיט את היד.
אני: (עדיין מסרב להושיט יד) ואז מה?
הוא: אני אמשוך אותך החוצה. אעזור לך להתקלח. אתן לך בגדים חדשים. נקיים. ותהיה חופשי ללכת ככל האדם.
אני: וזהו?
הוא: הא שחכתי! דבר אחד. אתה יותר לעולם, אבל לעולם לא מתקרב יותר לביובים.
אני: לא להכנס זה בסדר מצידי. אבל לא להתקרב? להפסיק לשכשך את רגלי במים הללו?
הוא: זה אולי לא יהיה קל בהתחלה אבל אם תתמיד בכך השחרור יגיע! לא תרצה את זה יותר!
אני: אתה לא מבין? אני לא יכול בלי לטבול רגלי לפחות! זהו משאת-חיי!
הוא: כפי שאמרתי כבר אני גם הייתי שם ומכיר את ההרגשה אבל לאט לאט תתחיל למצא משאת-חיים אחרת!
אני: אפה?
הוא: ישנם מקומות יותר נקיים. אבל יתכן שתצטרך בשלב הראשון לוותר גם אליהם.
אני: אם כן לא תודה! אני לא מעוניין! לא יודע איך להסתדר בלי זה!
הוא: אוקיי. אין בעיה. רק תזכור שאם וכאשר תרצה אני אשמח לעמוד לעזרתך.

כואב.
אבא תרחם.
תן לי בבקשה נכונות.

בומבה!

נתת לי בראש.

פוסט מעולה, וכואב
אוהבים