שבת האחרונה היתה שבת מחלימה ביותר. ארגון JSS לקח ע"ע לארגן שני שבתות בשנה (אחרי פסח ואחרי סוכות) בו מתקבצים יהודים סקסהוליסטיים מרחבי ארה"ב וחולקים שבת עם קבוצות ועם הרבה מחלימים.
מלכתחילה לא רציתי כ"כ ללכת. חששתי. שאלתי ע"ע למה עושים את זה דווקא בשבת ולא באמצע השבוע (לי אין בעיה להגיד לבוס שלי שאני יוצא לשבוע חופש ושישרף העולם... כמובן שרוב הציבור לא יכול. באופן טבעי שבת זה הזמן הכי נוח לרובם) ולכהפ"ח שיעשו זאת בלייקווד. שם יש מספיק מנינים כליבי שאוכל להשתתף בהם. כמובן שמקום מרכזי שכזה ג"כ לא בא בחשבון כיון שזה ימשוך תשומת-לב מצד מקומיים שיבואו לבדוק מי הם אלו שמתאספים. דבר שירחיק הרבה "משלנו" מלבא.
אבל אותי לא מעניין דבר. שנים אני לא יוצא לטייל שבת. כל טיול שיצאתי היה חייב להיות במשך השבוע כשבשבת אני חייב להיות חזרה בבית או בלייקווד. כי אני צריך את המנינים שלי ואת הכשרויות שלי. אפילו כשאני הולך לבית של חמי וחמותי לשבת אני מביא את האוכל שלי והולך שעה ברגל להתפלל במניין שלי.
אשתי לחצה ויצאנו. "שבת אחת וזהו". לפני שבת אשתי שאלה אותי איזה אוכל להכין. כמו בתקופה שהיינו עושים כשהלכנו להורים שלה. הפעם אמרתי לה שאני מרגיש שזה בא ממקום לא בריא אצלי בנפש ואם אני רוצה להחלים עלי לאכול את האוכל שלהם.
כמובן שבמהלך השבת הייתי מאוד לחוץ. התפילות זה לא מה שאני רגיל אליהם. האוכל זה מקייטרינג ששנים אני לא מכניס לפה. עד שהתחילו המפגשים. אז נהנתי אז קיבלתי הרבה החלמה. היה שם גם מישהו עם למעלה מ19 שנות החלמה שדיבר לגברים ולנשים כאחד והוא אמר בין הדברים שהרבה חברים בתחילת דרכם יורדים קצת מדרגת האידישקייט אך זה דבר שחולף עם הזמן. אני שמעתי זאת מחברים שהעידו ע"ע וגם ראיתי איך שבתפילת שחרית הרבה חברים לא נכנסו. הם התפללו בחוץ וסיימו מהר ואפילו לקריה"ת הם לא נכנסו. ומעולם לא הבנתי זאת. וקצת חרה לי שהעסקנים שם יצאו לקרא לכולם להכנס בעת מכירת העליות. אפה הם היו בתפילה? רק כשרוצים כסף הם מזמינים אותנו להכנס? וזה היה קשה לי גם עם זה ונשארתי מחוץ לביהכנ"ס. פתאום שמתי לב דבר מאוד מעניין. בעוד שאני לחוץ והולך כל כמה דקות לבדוק אם כבר סיימו את המכירות ומתחילים בקריאה, החברים האחרים היו יותר רגועים ולא בדקו כלום. זה פשוט לא עניין אותם כל הקטע הזה. אבל אני לא כ"כ הבנתי מה הקשר אבל שמחתי שאשתי שמעה זאת ממנו כך שאם וכאשר זה יקרה לי היא תדע שזה טבעי ולא תבהל.
אבל לדעתי המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי היתה התובנה שהגיעה בעקבות השבת הזאת. והיא למה באמת ובתמים אני כ"כ "מקפיד" גדול בכל הנושאים הללו? זה בגלל שאני חסר ערך עצמי. אני לא שווה כלום. ולכן אני "חייב" לעשות זאת ולהיות יותר טוב מכולם ע"מ שהיה לי איזה שהוא ערך עצמי. אני לא אוכל את הכשרויות הללו. אני מביא את האוכל שלי. אני לא מתפלל במנינים הללו. אני הולך בלילה רבע שעה למניין שמתפלל יותר מאוחר. מגיע הביתה כשכולם כבר עומדים לברך ביהמ"ז. או אחרי. ואוכל לבד. מאושר מעצמי. ובבוקר אני הולך שעה כל כיוון להתפלל במניין שלי. וגם אם הלכתי לישון בשעה 11:30 אני קם בשעה 3:30 ללכת שעה להתפלל בנץ ולחזור שעה. וקידוש אני לא עושה על מזונות. אני כבר נוטל ידים ואוכל לחמניה לפני שאני חוזר להשלים את שעות השינה. וסעודה שלישית אני גם יוכל לבד כמובן לאחר שאתפלל במניין מוקדם במרחק רבע שעה הליכה... ועכשיו אני שווה משהו! עכשיו יש לי ערך!
הידיעה הזאת פגעה בי בעוצמה כמובן ובכיתי על זה כשהסברתי לאשתי. ביום ראשון לא הייתי מסוגל ללכת להתפלל בציבור שחרית. שעתיים נלחמתי עם עצמי האם ללכת לביהכנ"ס או לא ובסופו של דבר התפללתי בבית. 10 דקות וסיימתי.
ב"ה שלע"ע זה היה התפילה היחידה שלא התפללתי במניין כתוצאה מכך.
אחה"צ אשתי רצתה שאברר על דבר מסויים האם הוא מספיק טוב או לא "אא"כ אני רוצה לזרוק את החומרה הזאת מהחלון" אמרתי לה את זה אין לי בעיה לשמור. על מה שהייתי מוותר זה על הלכות טהרה...
