אני מסתובב הרבה סביב מושג ה"קבלה" – לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, לקבל את המציאות כמו שהיא. בזמן האחרון אני נעזר מאוד במילה אחת: "להסכים".
אני מרבה לא להסכים עם מה שקורה אתי. לא מסכים למציאות שבה התאווה יכולה להשתלט עליי חופשי חופשי. לא מסכים למרדף המתיש אחר פרנסה. לא מסכים להתמודדויות בחינוך הילדים, ולטלפון שעוד מעט יצלצל עם עוד בקשה של מישהו שאעשה בשבילו משהו. וזה הולך ומתרחב: אני לא מסכים להורים שקיבלתי, ולילדות שעברתי, ולמקום שגדלתי בו, ולחסרונות שיש לי. בעצם, הרבה שנים לא הסכמתי אפילו לחיות. הייתי משוכנע במאה אחוז שהחיים – עצם העובדה שאני חי – הם הדבר הכי נורא שקרה לי. הייתי מתמלא כעס בכל בוקר כשגיליתי ששוב התעוררתי, לעזאזל.
כמובן, זה לא ממש עוזר לי שאני לא מסכים. לא ממש שואלים אותי אם אני מעוניין להחליף את אבא או אם אני מעדיף לקבל משכורת קבועה בלי לעבוד. אבל למרות שאי-ההסכמה לא עוזרת לי אני מקפיד להמשיך לא להסכים. תקעתם אותי פה בלי לשאול אותי – לפחות אקיים דין מחאה. אתם מכריחים אותי לחתום ולאשר? אקפיד לציין בצד שאני חותם תחת אילוץ. אני מרגיש באופן קבוע כמו אחד שגוררים אותו באזיקים וכופים עליו לעשות דברים שהוא מתנגד להם בכל מאודו.
לא קשה לנחש כמה שנאה לחיים הגישה הזו מולידה. כמה כעס וטינות וחוסר חשק ומרירות. אבל יש גם משהו שאני "מרוויח" אם אפשר לקרוא לזה כך: בכל פעם שאני לא מסכים, אני מבצֵר את האגו שלי. אני מחזק ומקשיח אותו, וממשיך להתעקש שדברים צריכים לקרות (בעבר, בהווה ובעתיד) דווקא כמו שאני חושב שהם צריכים לקרות, כי אני הצודק ואני היודע. אז אמנם החיים זוועה, אבל הי, לפחות האגו נפוח! נכון, אני לא מדמיין שאני יותר גדול מאלהים. אבל כשאני מתייחס אליו כמו הבריון הכי חזק בשכונה, שעושה דברים למורת רוחי, אני עדיין שומר על עליונות כלשהי ביחד אליו – אני לפחות יותר מוסרי, חכם וצודק, והוא סתם נוהג בשרירות לב.
מה שעוזר לי הוא להתפלל לה' שייתן לי תבונה לזהות את כל המקומות שבהם אני לא מסכים – אפילו בדברים הפעוטים לכאורה, כמו מישהו שעוקף אותי בכביש, או דלת שמשמיעה צליל חריקה. ושייתן לי נכונות להסכים. להגיד: ריבונו של עולם, אני כשלעצמי בטוח שהמציאות צריכה להיות אחרת, ואני כל כך מחזיק מעצמי, שאני בטוח שאם היא לא כמו שאני חושב, זו טעות איומה שאי אפשר להסכים לה. עזור לי ה' להיחלץ מכבלי האגו שלי. אפשֵר לי לוותר על עמדת היודע והשולט, ולהסכים לחיות את החיים כמו שאתה מעצב לי אותם. להסכים למצב הכלכלי שלי. להסכים לעבר שלי. להסכים לטעויות שעשיתי (לא להסכים לעצם עשייתן, אלא למציאות הנוכחית שבה הטעויות האלה כבר נעשו, ואין לי דרך לשנות זאת). להסכים לחוות את חוסר האונים שלי מול התאווה. להסכים לעובדה שיש לי פגמי אופי. להפסיק להילחם ולהתווכח עם המציאות באמצעות המחשבות שלי, הרגשות שלי ואפילו הגוף שלי.
[עדכון: הטלפון צלצל. הבנאדם רוצה שאעשה בשבילו דברים שממש אין לי חשק לעשות, וכנראה שאין לי דרך להתחמק. עזור לי ריבונו של עולם להסכים לקבל את המציאות הזו.]