ההתחלה הייתה צנועה. הלכתי לי לתומי ברחוב, ולפתע ראיתי משהו נוצץ על המדרכה. התכופפתי וזו הייתה שרשרת כסופה נחמדה ומבריקה. הסתכלתי ימינה ושמאלה, וראיתי שאיש לא מחפש אותה. אז לקחתי אותה לעצמי. השתעשעתי בה קצת וכשהתעייפתי קשרתי אותה על הרגל, מעל הקרסול.
מאז התחלתי לפתח חיבה מיוחדת לדברים נוצצים. הייתי מחפש אותם כל הזמן. כל פעם שהייתי פוגש משהו נוצץ הייתי ממשש ומחזיק אותו קצת, ולבסוף קושר אותו לשרשרת שעל הרגל. לפעמים אנשים היו זורקים משהו נוצץ כלאחר יד, והייתי מתנפל על זה מיד. אפילו אם זו הייתה רק עטיפה של שוקולד. לא הבנתי איך הם מוכנים לוותר כל כך בקלות על הנוצץ הנוצץ הזה. נהניתי לראות איך השרשרת שעל הרגל הולכת ותופחת, הולכת ומקבלת צורה.
בהתחלה זה היה התחביב הסודי שלי ביני לבין עצמי, אבל זה הלך וגדל, הלך ונעשה בולט, ואנשים כבר החלו להתעניין. נהניתי לראות את מבטי ההשתאות שעל פניהם בכל פעם שהבחינו במה שיש לי על הרגל. הם מקנאים, ידעתי. אבל זו הבעיה שלהם. אני התחלתי לאסוף נוצצים לפניהם, ועכשיו האוסף שלי הכי גדול.
בשלב מסוים זה כבר נהיה עבה מדי, והפריע לי. אז התכתי את כל הנוצצים לכדור נוצץ קטן, וחיברתי אותו בשרשרת לרגל, חיבור חזק במיוחד, כדי שלא יאבד לי לעולם. נהניתי מצלילי הקרקוש שהכדור השמיע כשנגרר על הרצפה. הם היו המנגינה הכי ערבה לאוזניי. נהגתי לטייל לי לאטי, בעיקר ליד אנשים אחרים, ולראות את עיניהם הפעורות כשראו את הדבר המופלא שקשור לי לרגל. שימותו הקנאים. חוץ מהצלילים הרווחתי עוד משהו: הכדור ממש קיבל חיים משלו, והתחיל לאסוף נוצצים בעצמו, בכל מקום שהלכנו. הוא משך אותם כמו מגנט, והם התמזגו בו ונעשו למקשה אחת אתו. כך שהכדור המשיך לתפוח מאליו, בלי שום מאמץ מצדי. האמת שלפעמים נזקקתי למאמץ הפוך. אתם מבינים, הייתה לו נטייה להתגנב לתיקים ולבתים של אנשים אחרים, ולספוח מהם דברי ערך נוצצים. כך שמכדור בגודל תפוז הוא צמח לגודל של אשכולית, אחר כך לגודל של מלון, וכן הלאה. אמנם זה קצת האט אותי בהליכה: להזיז את רגל שמאל קדימה, ואז לגרור את רגל ימין בכוח, אבל עם כזו מדליה נוצצת לאן יש לי למהר בכלל?
בשעות של חסד נהניתי לטפל בו. הייתי מורח עליו משחות יקרות ומבריק אותו בעדינות. הייתי מלטש את פני השטח שלו שיהיו חלקים ואחידים. הכי כיף היה לראות את דמותי משתקפת בו – גדול ועוצמתי, אפילו קצת קשוח. ידעתי בתוך תוכי שזה אני האמיתי. לא הפרצוף העלוב שמשתקף לי במשטחים מבריקים שטוחים. שמתי לב שאני ממש אוהב את הכדור. ביני לבין עצמי כיניתי אותו עוג (זה הקטן גדול יהיה, ידעתי). הייתי מלטף אותו, מחבק אותו, מנשק אותו. הוא באמת היה כל עולמי.
וזה לא פשוט להחזיק כזה אוצר, שתדעו לכם. הייתי צריך לעבוד הרבה כדי להשגיח עליו מפני נזקים. הוא היה רגיש מאוד, ולפעמים הערה קטנה גרמה לו לאבד את הברק למשך ימים. ואני לא מדבר על כל הכדורים האחרים שרבו אתו על נוצצים, ולפעמים שרטו ונשכו או סתם תפסו מקום. מדהים כמה שהם יכולים להיות מרוכזים בעצמם. כך שזו הפכה לדאגה העיקרית שלי בחיים: להגן על עוג. אבל מה לא עושים בשביל האהבה? הקטע המדהים הוא שעוג אף פעם לא נפגע באמת, ורק תפח מכל ניסיון לפגוע בו. ממש כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
יום אחד יצאנו עוג ואני לטיול. הוא כדרכו התרוצץ בהתלהבות וחיפש נוצצים לאכול (הוא כזה מתוק), ואני הלכתי אחריו בשמחה. לא שהייתה לי ברירה – בכל זאת, השרשרת... בשלב מסוים הגענו לגרם מדרגות ארוך, ולפתע הוא זיהה במורד המדרגות משהו קטן ומבריק. אני עד היום לא יודע אם זו הייתה עטיפה של סוכריה או סתם זכוכית נוצצת. אבל זה לא העניין. עוג נתן זינוק אדיר במורד המדרגות ואני מצאתי את עצמי מתגלגל במדרגות יחד אתו. עד שהגענו למטה כבר איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי בקושי יכולתי לזוז. כל גופי היה שבור. אבל עוג כבר היה נלהב להמשיך ולחפש את הנוצץ הבא. כנראה שמה שהוא מצא כאן רק פתח לו את התיאבון. אני לעומת זאת הייתי רצוץ לגמרי, וביקשתי ממנו בעדינות שיחכה. הוא הסתכל עליי, הנהן, ונתן לי כמה דקות להתארגן. התאוששתי מהר והמשכתי ללכת אתו. נזכרתי כמה אני אוהב אותו ושמח בקיומו. מה אני שווה בלעדיו?
אבל מאותו יום ואילך המצב הלך והחמיר. עוג היה מזנק על כל רמז של נוצץ, והוא גם נעשה רעב ועצבני מיום ליום. הרגשתי שאני הולך ומאבד שליטה. זה לא קל כשכדור מתכת בקוטר 80 ס"מ מחליט לקחת אותך לאן שיישאו אותו גלגוליו. לא הייתה עצם בגוף שלי שלא סבלה שברים וחבלות. ופתאום שמתי לב שביני לביני, בחשאי, אני מתחיל לתהות האם זה בכלל שווה לי העסק הזה. כלומר, ברור שאני מקבל המון מעוג, והוא כל כך טוב אליי אחרי שאני מבריק אותו, וכמה כיף לראות את דמותי משתקפת בו, וכשאני לוקח אותו לתחרויות אנחנו תמיד מגיעים למקום ראשון בהפרש ניכר מאחרים. אבל בכל זאת התחלתי לדמיין איך היו חיי נראים בלעדיו. תכל'ס לא היה מושג. זו המציאות היחידה שאני מכיר.
אני זוכר התרסקות אחת אכזרית במיוחד. עוג ואני יצאנו לטייל בטבע. עוג רטן כל הזמן שאין פה שום נוצצים ומשעמם והוא רעב ורוצה לחזור אבל אני הרגשתי שאני מוכרח קצת שקט. טיילנו במורד נחל מפכפך, ולפתע הגענו למפל מים שוצף. עוג הביט כלפי מטה וראה את המים זורמים בשצף קצף. קרני השמש האירו עליהם ואלף טיפות נצצו באלף אורות. עוג התקרב עוד ועוד, עיניו נפערות. כשהבנתי מה עובר לו בראש כבר היה מאוחר מדי. "עוג, חכה!" צעקתי. "זה לא נוצצים, זה סתם מים!" אבל הוא כבר היה אחוז בולמוס ואי אפשר היה לעצור אותו. הוא קפץ ואני נגררתי אחריו, במורד המפל. נחתנו בקול רעש גדול בבריכה שלמרגלות המפל. נחבטתי בקרקעית, שהייתה עמוקה מאוד. בשארית כוחותיי נאבקתי להוציא את הראש מהמים. הרגשתי שהאברים הפנימיים שלי ניזוקו מהחבטה האדירה.
דבר ראשון חיפשתי את עוג וראיתי אותו יושב על זיז סלע, מתענג כולו על הניצוצות, אטום לגמרי למתרחש סביבו. "עוג!" צעקתי, "השתגעת? כמעט הרגת אותי! ובשביל מה? בשביל כמה ניצוצות מדומים?" עוג הפנה אליי את מבטו באיטיות, תמֵהַ על ההפרעה. "תגיד, אתה לא חושב שאתה קצת אגואיסט?" שאל עוג. "מי, אני?" התבלבלתי. "לא, אני. מי נראה לך?". "על מה אתה מדבר??" אמרתי בכעס. "אני מדבר על זה שאתה חושב רק על עצמך ועל מה שטוב לך. אולי פעם אחת תחשוב קצת עליי? במקום לפרגן לי קצת על הקפיצה המדהימה שלי, כל מה שמעניין אותך זה להתבכיין" נותרתי חסר מילים. העוג הזה פשוט השתגע. אני כל הזמן שומר עליו ועוזר לו ומחבק אותו ומצחצח אותו, ומפגין אותו לראווה לכל מי שרוצה לראות או לא רוצה לראות, וככה הוא גומל לי? עוג לעומת זאת המשיך למלמל לעצמו "אני ענק... פשוט ענק!" הבנתי שהקשר הזה לא יכול להמשיך כך. ההחלטה גמלה בי: מוכרחים לעשות משהו.
[המשך בתגובה הבאה]

[חלק 2 מתוך 3]
קראתי באיזה מגזין על סדנאות זוגיות מיוחדות לבעלי כדורים. זה אמנם עלה הרבה כסף אבל התמורה נראתה שווה. לימדו אותנו שם לשפר את הקשר לעוג שלי, לזכור כמה אני זקוק לו וכמה הוא מיטיב אתי. לקבל את השיגעונות שלו, ודווקא כך הוא יירגע וירגיש יותר ביטחון ופחות צורך לשלוט בי. עשיתי מה שאמרו לי ובאמת זה עזר לזמן מה. אבל בסוף גיליתי שעוג רק עסוק בהשוואות עם הכדורים האחרים בסדנה, וכל הזמן גוער בי למה אני לא מטפל בו היטב כמו שאחרים מטפלים בכדורים שלהם.
בוקר אחד, קמתי מהמיטה בהחלטה נחושה להיפטר מעוג. הוא עדיין היה מנומנם (הוא נוהג להתעורר רק בצהריים) וסחבתי אותו למסגר שהכרתי. הוא מומחה גדול בתיקונים, ואני נותן בו אמון מלא. ביקשתי בלחש שינתק ממני את עוג. המסגר התכופף, בחן את החיבור לרגל שלי שעה ארוכה עם כל מיני מכשירים, וניסה כלי עבודה שונים. התקווה הלכה וגאתה בי. התחלתי לפנטז על הכסף שאקבל ממכירתו של עוג לסוחר מתכות יקרות, ועל הדברים היוקרתיים שאוכל לקנות באמצעותו. דמיינתי את רב המכר שאכתוב – יקראו לו "האיש שמכר את העוג וקנה פרארי". אבל לבסוף המסגר הזדקף, מזיע כולו, והניד בראשו בכאב. "אני מצטער", אמר, "זה מחובר חזק מדי. אם אתה רוצה להיפטר ממנו תצטרך לחתוך את הרגל".
הייתי המום. עד שהייתי מוכן לסלק אותו אחת ולתמיד, ועכשיו אומרים לי שזה בלתי אפשרי. "אבל מה אעשה?" שאלתי בקול שבור "אני לא יכול יותר אתו. הוא עוד יהרוג אותי!". המסגר נתן בי מבט ארוך בעיניו החכמות, ולבסוף אמר לי "תראה, היו אצלי כבר אנשים עם בקשה דומה לשלך. אני לא יכולתי לעזור להם, אבל שמעתי שהם הקימו קבוצה שבה הם עוזרים זה לזה". "איך הם מצליחים לעשות מה שאתה לא מצליח עם כל הכלים שלך?" תמהתי, "גם אני ניסיתי להבין, אבל זה למעלה מהשגת אנוש. לך, תנסה. מה אכפת לך? אה, ועוד דבר: זה לא הולך להיות קל. אם אתה מתכוון ללכת לשם כדאי שתהיה מוכן לעשות הכול, אבל הכול, כדי לפתור את הבעיה".
נשמע קצת מוזר, אבל לקחתי פרטים, הודיתי למסגר מכל הלב וחזרתי הביתה. שמחתי שעוג עדיין ישן, ולא היה מודע למה שקרה פה. אחרת היה עושה לי את המוות.
למחרת הצעתי לעוג לצאת לטייל בעיר. בלי שישים לב כיוונתי את צעדינו למקום המפגש של הקבוצה. קשה ללכת עם עוג. בכל זאת כדור בקוטר מטר וחצי שמתגלגל לו לאטו, מתעכב לבלוע כל דבר נוצץ בדרך. הכי קשה היה במדרגות בדרך אל הקבוצה. עוג לא הבין לאן אני סוחב אותו אז אמרתי לו שאני חושב שיש שם כמה נוצצים נדירים במיוחד בשבילו. נראה לי שהוא חשד, כי הוא לא שיתף פעולה כל כך. הגעתי מתנשף כולי למקום המפגש, ובקושי הצלחנו להיכנס בפתח.
ושם עמדנו שנינו המומים. היו שם עוד המון אנשים כמוני, עם כדורים נוצצים בגדלים שונים. אצל חלקם הכדורים היו תזזיתיים יותר, ואצל אחרים פחות. "עוג", סיננתי בלחש, "יש פה כדורים יותר גדולים ממך. איך זה שתמיד ניצחנו בתחרויות?". "טיפשון", ענה לי עוג. "נראה לך שהייתי נותן לך ללכת לתחרויות שיש בהן כדורים גדולים ממני? חחחח... נכון שאני גאון?" טוב, כבר אמרתי לכם שעוג פשוט פסיכי.
אחד החברים ניגש אליי בצעד קליל (איך הוא עושה את זה? הכדור שלו נראה די כבד) ובירך אותי לשלום. הוא מיקד את עיניו בי ולא בעוג. "ברוך הבא! תודה רבה שבאת! אתה החבר הכי חשוב בקבוצה". עוג ממש התנפח ונצץ למשמע הדברים. "תו... תודה" מלמלתי, "אתה יכול להסביר לי מה בדיוק אתם עושים פה?" "בשמחה. בוא שב, נדבר".
אז הלכנו, עוג ואני, והתיישבנו לידו. עוג נראה כאילו חטף סטירה. כנראה התבייש מכל הכדורים הנוצצים. אני הסתכלתי בעניין על כל האנשים בחדר. הם נראים שמחים ורגועים, אבל כל הכדורים האלה שלידם... איך הם שורדים?
"אז מתי מגיע השלב שאתם... נו, אתה יודע... חותכים...?" (לא רציתי להכעיס את עוג)
החבר הבין מיד "חותכים? אנחנו לא חותכים שום דבר"
"אז מה אתם כן עושים?"
"תראה, ניסינו המון דרכים להיפטר מהכדורים שלנו. כל אחד שנמצא פה", הוא החווה בידו על האחרים, "ניסה כל מה שהיה יכול. ניסינו לחתוך, לשבור, לנתץ, לייבש, להתיך, להקפיא, להרעיב, להאביס, ללכלך, למוסס, לקדוח, לפורר, לקבל, לבלוע, לחבק ואפילו להתעלם, ובכל זאת", הוא נאנח, "בכל זאת שום דבר לא עזר. אדרבה, נראה כאילו אחרי כל ניסיון הכדור שלנו רק תפח ונעשה יותר משוגע. אז החלטנו לוותר".
"מה? שלחו אותי לפה כדי לקבל פתרון. אם כך אני סתם מבזבז את זמני", התחלתי להתרומם מהכיסא.
"חכה רגע", הפציר בי החבר, "יש לנו פתרון, והוא אפילו עובד נהדר, אבל צריך קצת סבלנות להבין אותו. יש לך?"
האמת שהייתה לי, אבל עוג כבר התחיל להתנועע בעצבנות. "טוב, דבר קצר. אני ממהר".
"אין בעיה", חייך אליי החבר, "כמו שאמרתי, הפתרון שלנו הוא לוותר. החלטנו להפסיק להילחם בכדורים הנפוחים שלנו, ולהתחיל להביט כלפי מעלה".
בואנה, חשבתי, הבנאדם הזה מסובב על כל הראש. אבל זו הצגה טובה, עוג ואני נוכל להריץ על זה קטעים אחר כך. "אוקיי, ומה אז?" שאלתי בנימוס.
"כשאנחנו מביטים כלפי מעלה, אנחנו לא מסתכלים על הכדור שלנו, וזה כבר משפר את מצבנו. אתה מבין, הדבר שהכדור שלנו הכי מתחיה ממנו, זה שאנחנו מביטים בו".
כמובן, מיד הסתכלתי על עוג, ועוג הסתכל עליי. ראיתי את דמותי הגדולה והכבירה נשקפת אליי מן כדור העגול והמבריק, אבל לראשונה ראיתי שם עוד משהו. ראיתי משהו רעב, כמעט נזקק, במבט של עוג. שבתי להביט בחבר והוא חייך אליי.
"אתה מבין עכשיו על מה אני מדבר? נסה כמה דקות בלי להביט על – איך קראת לו? עוג? – ותראה מה יקרה"
[המשך בתגובה הבאה]

[חלק 3 מתוך 3]
אז ישבתי כמה דקות בשקט והסטתי את המבט מעוג. נשאתי עיניי לשמים, פשוט כי ככה החבר אמר. זה היה נראה לי מוזר, ואלף שאלות געשו בתוכי, אבל שתקתי ועשיתי מה שאמרו לי. אחר כך זה נהיה קשה. בלמתי בכוח את הדחף להסתכל בעוג. מזל שיש לאן להסתכל במקום זה. התחלתי לדאוג לו, אבל השתדלתי לא לחשוב על זה, כי אז בטוח אסתכל עליו. עוג התחיל לייבב קלות אבל הקשחתי את לבי. היבבות התחזקו והפכו לזעקות של ממש, ואני מצאתי את עצמי נופל על הברכיים, מתנדנד בתפילה, וממשיך להביט כלפי מעלה בלבד. ידעתי שזו ההזדמנות שלי, ושהכאבים שאני חווה עכשיו הם כלום לעומת מה שאני חווה בגלל עוג.
ולפתע קרה משהו מופלא: מול עיניי השתלשל לו מלמעלה כבל דקיק, עם קרס בקצהו. החבר נטל את הקרס בעדינות, קשר אותו לעוג, ובזווית העין ראיתי את עוג מתרומם קמעא מעל הארץ. לא הרבה, אבל מספיק כדי שאפסיק להרגיש את הכובד שלו.
החבר לחש לי "אוקיי, תמשיך להסתכל כלפי מעלה ותנסה לצעוד קצת מסביב. ותזכור לא להסתכל על עוג בשום אופן!" עשיתי כדבריו. זה היה מדהים. ללכת בלי עוג! בלי להתחשב במשקל שלו, בלי להיגרר אחריו, בלי לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על לסחוב אותו, פשוט ללכת בקלילות! פתאום שמתי לב שגם אצל החברים האחרים מחובר כבל כזה, הוא דק אבל חזק מאין כמותו, ולכל אחד מהם הוא מרים את הכדור מעט מעל הקרקע.
קשה לי לתאר את השמחה שגאתה בי. התחלתי לרקוד מרוב אושר. אני חופשי! אני יכול לעשות מה שאני רוצה! אני יכול להגיע לשמים! מבלי משים חיבקתי את עוג וצעקתי לו "עוג, תראה איזה ענקים אנחנו!" ובאותו רגע הכבל ניתק ועוג ואני נפלנו ארצה בחבטה עמומה.
החבר ניגש אליי מיד ועזר לי להתרומם. "מה קרה?" שאלתי תוך שאני בודק את הנזק לעצמות. "זה בסדר", ענה החבר, "זה קורה לכולם בהתחלה. אנחנו לא יכולים להיפטר מההרגלים הישנים שלנו ברגע אחד. זה תהליך. אבל בוא, אלמד אותך משהו שיעזור לך להפסיק להסתכל על עוג".
הוא ניגש למדף סמוך, הוציא ספר עם כריכה כחולה, ושלף מתוכו משהו מבריק. עוג נע לצדי בחוסר סבלנות. החבר הגיש לי את החפץ, וראיתי שזה מין לוח שטוח ומבריק, שמציג כל מיני מראות מוזרים כשאני מסתכל עליו.
"אנחנו קוראים לזה מראה. זה עוזר לך לראות את עצמך כמו שאתה באמת, ולא כמו שהכדור שלך מספר לך", אמר החבר.
"אבל... אבל אני נראה פה הרבה יותר קטן! ושטוח! ולא מעניין!" מחיתי.
"כן, באמת קשה להתרגל ללוק החדש, אחרי שנים שראית את עצמך משתקף אצל עוג. אבל זו הבחירה שלך – או לפחד לאבד את עוג, או להביט במראה ללא מורא, ולהודות באמת. מה אתה מעדיף?"
טוב, אתם יכולים לנחש מה העדפתי. אבל זה לא הפך את זה לקל יותר. עשיתי כעצת החבר וכל יום הייתי מסתכל במראה לפחות חצי שעה. נדהמתי לגלות כל מיני דברים חדשים על עצמי. המראה לא משקרת, אמרו לי, אבל לחלק מהדברים שהיא הראתה ממש התקשיתי להאמין. זה היה ממש משפיל, בפרט כשהדריכו אותי לספר לחבר נוסף על הדברים ה"מעניינים" שגיליתי במראה. למזלי זכרתי כל הזמן את הכאב שעוג הסב לי. זה מה שאִפשר לי לדבוק בדרך החדשה גם בזמנים קשים. חוץ מזה שהיא הביאה אתה גם שחרור ושמחה, כך שלמדתי יותר ויותר להוקיר אותה.
שלא תבינו לא נכון, היו גם נפילות כואבות. אני זוכר את הפעם ההיא שבאתי לקבוצה ועוג התנפל בלי בושה על כמה נוצצים שהיו על השולחן והתחיל לבלוס. צעקתי עליו שיפסיק אבל הוא רק התנפח מתשומת הלב... היה לי קשה גם לוותר על התחרויות. עוג ממש ניסה למשוך אותי ללכת לשם שוב. הוא התגעגע לעמוד על במת המנצחים. אז כל פעם שהציע לי ללכת לתחרות הצעתי לו לעשות את התחרות מול הכדורים בקבוצה – והוא מיד השתתק וכבש פניו בקרקע...
תודה לאל, היום המצב כבר יותר טוב. אני הולך עם המראה לכל מקום, וכל פעם שמתחשק לי להביט על עוג אני שולף אותה. אני מקפיד לשאת עיניים כלפי מעלה בכל הזדמנות, ותודה לאל הכבל עדיין שם, מרים את עוג ומקל מעליי את המשא. גיליתי עולם שלם של דברים שלא יכולתי לעשות בעבר: אני עובד בעבודות שמצריכות מאמץ, והיום זה קל מאוד. אני נוהג בכביש וכבר לא חושש שמישהו יפגע לי בעוג. אישתי והילדים שמחים על האבא החדש שהם קיבלו, שמתייחס אליהם ולא לעוג. ראבק, אפילו הייתי פעם חזן בלי שעוג ירעיש לי באוזניים כל הזמן.
לא, עוג לא הלך לשום מקום. הוא כאן כדי להישאר כנראה. אפילו ברגע זה כשאני מקליד אני מרגיש איך הוא יושב מאחוריי ועיניו בולעות את האותיות הנוצצות שעל המסך. זה הזמן להציץ במראה ולהביט למעלה... אבל לפעמים אני מרגיש שאפילו הוא נעשה רגוע יותר, מפויס יותר. אמנם קשה לו לכבוש את הדחפים שלו, הוא פשוט כזה, אבל אולי גם הוא התעייף כבר מהמרדף האינסופי. אולי בסתר לבו הוא מודה לי על התהליך שאנחנו עוברים.
השינוי הגדול ביותר הוא בהרגשה שלי. היום אני אדם שמח, מחייך. החרדות שהיו לי בעבר ביחס לעוג נעלמו, כי למדתי להפסיק לחשוב עליו. אני הולך ברחוב בלי משקולות על הרגליים, ובלי לבחון כדורים של אחרים ולהשוות אותם לעוג. אני משתדל בכלל לא להסתכל על כדורים אלא רק על בני אדם. לפעמים אני שומע קול בתוכי שמשבח אותי על הדרך המופלאה שעברתי, ואיך בכלל חשבתי שעוג יעזור לי, ואיזה מזל שהיום אני כבר בכלל לא כזה. אבל עוג כבר לא יכול לעבוד עליי – אני מזהה את הקול שלו ופשוט מחייך לי. זה הזמן לשאת עיניים מעלה וקדימה ולדלג בקלילות, כשעוג נגרר לו מאחור. 

וואוו! עוצמתי ביותר!
תודה לך!
אני בדיוק משכנע את עוג שלי לעשות טיול ביער בתחילת שבוע הבא,
הוא עדיין לא יודע על הכבלים והמראה...

דוקטור -תמיד תענוג לקרוא איך אתה כותב משלים

אין לי מילים. מדהים.

משורר.

מדהים, ממש תודה על הסיפור הנפלא, אישית אני חושב שאלו הדברים שמנחים אותי בכל הסיפור!
לדעת כמה כאב לי לפני, כמה איני רוצה לחזור לשם...
לא הבנתי הבחנה קטנה- מה היא המראה אם לא ההסתכלות למעלה? האם זה הסתכלות בפגמי האופי?
תודה, ממש נהנתי.

מקסים!

אוהבים אותך עוג
יפהפה

מצטער אבל אני לא חושב שאני אוהב אותו, אבל השלמתי עם זה שהוא קיים.

ה"עוג" שלי דווקא חייב לומר פה כמה מילים.... הנה ראיתם.
הוא לא יכול ללא זה.
ואני ... ?

דוקטור - פשוט מדהים.

כמעט ודילגתי מפאת אורך הפוסט.
אבל אחרי התגובות הנלהבות, הייתי חייב לדעת, מי זה העוג הזה.

קראתי, חייכתי, צחקתי וכמעט שבכיתי.

תודה
בהחלמה

אחי היקר, מדהים!
שנצליח..

יש אלוקים