אני מגדיר את עצמי חדש כאן, למרות שהייתי בתוכנית בהתחלה.

אני לא ממש יודע איך להגדיר את הבעיה שעליה אני רוצה לכתוב:
מצד אחד, החיים שלי לא ממש נהרסו בגלל ההתמכרות שלי. אני מצליח לחיות רגיל (כמעט). מצד שני, כאשר אני מלא בתאווה-אני חסר סבלנות ועצבני בצורה איומה. הבעיה היא שבמצב כזה אני לא מצליח לעבוד על כניעה.
מצד שני, בגלל שהחיים שלי לא ממש נהרסו-אני לא מצליח להיכנס לתוכנית בקביעות, הרי "לא ממש רע לי בחיים".

אני כ"כ רוצה לצאת מזה! אפשר להגיד שאני מרגיש ממש רע אחרי נפילה. אבל אחרי כמה שעות, אני שוכח מזה ואז שוב מוכיח לעצמי שאני לא צריך\לא יכול לעבוד בתוכנית.

איך יוצאים מהמעגל הזה?

מה שהביא אותי בהתחלה להצטרף לתכנית בכל הכח היתה הידיעה שאני עלול ליפול חלילה אפילו פעם אחת נוספת בלבד. ולא רציתי ולא הייתי מוכן לזה בשום אופן. והייתי ואני עדיין נכון לעשות הכל בשביל זה.
למרות שלכאורה בגדול חייתי טוב ורק קצת תאווה הציקה לי מהצד.

אומרים שמצטרפים לתכנית אלו שמרגישים שהגיעו לקרקעית, אני חושב שאצלי הפחד מלחזור לכך הניע אותי למרות שעל פניו לצפות פעם בכמה שבועות בפורנו בלי לאונן יכול להחשב כרחוק מאוד מקרקעית.

בהחלמה ובהצלחה.

גם לי לא היו שום בעיות רצניות לםני שהגעתי לתוכנית... פה ושם היו אמנם סיבוכים קלים, לא משהו רציני. והיה כמובן את הבעיה של איך להפסיק את החיפוש של התאווה בכל דרך אפשרית ובלתי-אפשרית....

ואז זיכני הבורא להגיע לכאן. פתאום צצו להם כ"כ הרבה בעיות... פתתאום  אני לא יכול להתמודד עם מטלות פשוטות שכל אדם מן הישוב מסוגל... פתאום אני צריך לבדוק פגמי-אופי, לבדוק אפה לא התנהגתי כשורה, לבקש סליחה, ועוד כהנה וכהנה בעיות ש"צצו" לאחר שהגעתי. מה קרה? פשט מאוד! כשהייתי בריכוז-עצמי לא שמתי לב שיש לידי אנשים נוספים. אא"כ הייתי יכול "לשאוב" מהם או אותם. ככל שאני זז עוד קצת הצידה (ויש לי עוד כברת-דרך ארוכה לעשות זאת) אני מרגיש יותר ויותר שאני לא הנהג היחידי על הכביש... ובעצם אני בכלל לא הנהג... זה רק היה נדמה לי... אני למעשה מונהג... ע"י כוחות פנימיים וחיצוניים שגדולים ממני. :-[

ובקשר לקרקעית, הרי שדובר פה רבות בעבר על כך שאני לא מוכרח להגיע לקרקעית, אני יכול להביא את הקרקעית אלי...
ובמילים אחרות, זה "בור ללא תחתית", תמיד אוכל להמשיך לחפור עוד ועוד. לשכנע א"ע שבהמצב לא כ"כ נורא. שפרט לדברים "קטנים"(?) אני מסודר בחיים. ולא לשים לב שהחיים מסדרים אותי...
או שאני יכול לראות להיכן אחרים הגיעו ולהבין שאם אני לא מפסיק היום אגיע לשם בקרוב, ולהתחיל לעבוד ע"ע כמה שיותר מהר..

לפני שכתבתי צעד ראשון חשבתי בדיוק כמוך.
לאחריו גיליתי כמה שאני חסר אונים, כמה שאני מרוסק. שלא נדע.
אולי גם לך זה יכול לתרום.
בהצלחה.
התגעגעתי.

כל מה שמתנת אמר

גם אני הייתי כמוך, התאווה לא השתלטה עלי לחלוטין. ממש כמו שאתה כותב... עד שהכול התדרדר.. בלי לשים לב בכלל.
חוץ מזה, אתמול הייתי בקבוצה, היה שם מחלים שסיפר שלא משנה באמת לאן אדם הגיע בתאווה שלו.
התאווה זו רק התעוררות שיכולה לגרום לאדם להצטרף ל 12 הצעדים.
המקום הזה הוא מקום מדהים, גם עם לא שקעת וב"ה שזה לא קרה ואני גם מאחל לך שלא יקרה..
אני אישית אומר לך, כדי לך להישאר ולהיכנס לעניינים, כי לא מדובר כאן על התגברות על תאווה אלא על דרך חיים חדשה
דרך נפלאה שמחוברת אל ה' וגורמת לך להיות ערני לעצמך..
אני הבנתי שאני לא רוצה את הפיצול אישיות הזה, את הדקות שמצטברות לשעות ולימים של הסתכלות בדברים מעוררי תאווה..
הבנתי שחבל לי על הזמן, ולכן אמרתי אני מצטרף ואני לא מצטער לרגע קט..
אם טעיתי במשהו יכול אחד מחברי לתקן.
חוץ מכך אשמח אם תרצה לדבר אתה מוזמן באמת להתקשר (תשלח לי הודעה בפרטי ואשלח לך את המספר שלי)
אוהב ומחבק בתקווה שתישאר אתנו , אח.