בס"ד
שלום חברים

קשה לי לשתף, קשה לי לבוא ולדבר, לספר על הכעסים והטינות
קשה לי מאוד להתקשר לחברים
בפעמים שעשיתי את זה זה היה נפלא ומאוד עזר, אבל זה לא מעודד אותי להתקשר שוב
ודווקא בגלל שהפעם הקודמת שהתקשרתי הייתה טובה, אני אומר לעצמי 'מה יהיה לו לחדש לי?'
במקום להתקשר אני מנסה לשחזר את העצות שנתנו לי בפעם האחרונה
מנסה להתמודד לבד
בכלל.. אני אף פעם לא הייתי חברותי, כמעט ואין אנשים שנפתחתי אליהם באמת, קשה לי לעשות את השינוי הזה באישיות.
לכן גם אני מפחד מהדרך חיים של התכנית בה כל הזמן מדברים עם החברים על כל דבר
אני איש של לבד, אני אוהב להתקדם לבד ולבנות את החיים השקטים שלי בחדר השקט שלי.
אני מפחד גם להפריע לאחרים בשיחת טלפון
זה גם מוזר לי לדבר עם אנשים שאני לא מכיר על הטינות והכעסים שלי כלפי המשפחה שלי, חברים ועוד..

ודבר אחרון כשאני רוצה לחטוא, קשה לי לעשות כל דבר שקשור לתכנית, להודות בחוסר אונים, להתקשר, להיות אסיר תודה.. אני מפנה את הראש שלי מכל מחשבה על התקדמות כדי שאוכל לחטוא

מה אעשה?
תודה, העברי

במשך הזמן של התרבות הנפילות ניתן לפתח תיעוב מעודן לכל העסק הזה.

בעוד בתיעוב הטוטאלי של התועבה מתרחשת הקצנה לצד שני ולהיפך, כאן ניתן להגיע לסלידה מצטברת
שבסופו של דבר גורמת להדיר משם רגליים ואצבעות

סליחה, לא הבנתי

עברי יקר, לרובנו לא קל לשתף בזמן אמת. זה בדיוק המאבק בין שתי הרצונות. בכל פעם אני נקרע מחדש בין הרצון החולה לשימוש לרצון הבריא והשפוי לחיות ללא התאווה הרעילה הזו. וזה בדיוק הזמן לעזוב את המחשבות בצד ולעשות. כן, לעשות את מה שנראה לא הגיוני, וגם כשהמחשבה הכי דומיננטית היא 'הרי יגידו לי את אותו הדבר ולא יחדשו לי מאומה', עדיין, לעשות, כי רק אחרי הפעולות ימשכו הלבבות, אף פעם לא לפני כן, כתבתי על זה פוסט בעבר - לפטר את השכל - שיהיה לכולנו בהחלמה.

נ.ב.
ככל שחולף הזמן מהשימוש האחרון, כמה שיותר מתורגלים 'ביציאה החוצה', יותר קל לשחרר...

מזדהה מאוד מאוד מאוד.
מה שעזר לי זה- ללכת לקבוצות לרכוש חברים ואז יותר נוח להתקשר אליהם...
ראיתי שבאת כבר לקבוצות אז תמשיך לבוא וב"ה תתחבר לחברים שם ואז תרגיש יותר פתוח להתקשר אליהם.. כמו כן אתה ממש מוזמן להתקשר..
חוץ מזה לגבי כל הפעולות של התוכנית, אמת אני מסכים איתך, לאט לאט זה גם יבוא, צריך רק להיות נכון להכניס אותה פנימה אל ליבך והיא בו תבוא...
אוהב, ומקווה שהמצב שלך ישתפר, אני אישית מרגיש היום שיותר נוח לי להתקשר לחברים (במיוחד אלו שהתחברתי אליהם..)
אח.

מזדהה.
אצלי כל ההשתבללות הזאת היא בעיקר עוד דרך לא לבוא במגע עם החיים, שלא יחליטו עלי, שאוכל לעשות הכל לבד, שלא יהיה מישהו שיקח עלי את זכויות היוצרים וההשתנות, גם מחלה, גם בריחה, וגם אגו.

העברי היקר
אין לי הרבה מה לחדש לך כי הקשיים שלך הם גם שלי כתבת אותם באופן שקוף וברור
בע"ה יתן לנו את הכוח להשתנות ולעשות  את הדברים נכון
כל יום אני מגלה כמה זה לא קל וכמה צריך להשקיע ולא לעזוב
ונכון לא נעים לנג'ז בפרט כשאתה מקבל דחיה אתה כבר לא יודע אם לנסות שוב? להזכיר? למה בכלל שיבזבז את זמנו בשבילי?
החיים שלנו בודדים, לא סומכים על אף אחד, ואלי זו גם חלק מהסיבה שאנחנו מתמכרים מחפשים ריגושים
אבל אני חושב על עצמי שאני צריך לשנות גישה... נכון זה קשה זה יכול לקחת זמן אבל ככה ה' ברא אותנו שנהיה יחד ונעזור אחד לשני
זהו זה התחושות שלי מקווה שנתן לך משהו בכל זאת

בס"ד
אני תמיד חשבתי ששיתוף זוהי תכונה נשית
היכולת לספר קשיים ושזה יהיה מרכז השיחה שייכת לנשים
אבל אנחנו כגברים מעדיפים לשתף בהצלחות, תובנות מחכימות..
יותר קשה לנו לספר על צרות ופגמי אופי.
זה פוגע לנו בתדמית

תודה על התגובות! :D

בכללי, גם לי היה קשה בהתחלה. מה? שאני ישתף בנושאים רגישים כ"כ? :-[ בסודות הכי אפלים שלי? :-[ ועוד בנושאים שיש עליהם טאבו = על זה לא מדברים!

איך שהגעתי לקבוצות, שמעתי שיתופים, לאט לאט השתחררתי. ובסופו של דבר שיחררתי... ולמען האמת זה קרה יותר הפוך. ככל ששחררתי יותר כך השתחררתי יותר! ככל שזה ישב לי על הלב זה העיק יותר. ואני מודה לבורא על המתנה הנפלאה ושמה שיתוף. (ובמיוחד על המתנה היותר נפלאה ושמה שיתוף האישה.... אבל זה כבר יותר רגיש. ואין "לחטוף" את המתנה הזאת טרם עת פן תחטוף!)

ומשפט של אסירות: "אם לא נהיה תלויים זה בזה - נהיה תלויים זה לצד זה"

אהבתי! לייק גדול! 

שלום העברי,
אני מזדהה ממש עם התחושה. באופן כללי בחיים אני טוב בלעשות דברים לבד - עוד משהו לדעתי שמבטא סוג של אובססיה (גם באופן חיובי). חוץ מזה, אני גם מרגיש דמיון בנוגע לעניין החברותי.
אבל מה שאני גיליתי בעזרת ד"ר פנחס ומיסטר זמרי הוא שההתמכרות אוהבת חושך. מעולם לא דיברתי עם הדברים האלה עם אנשים. תמיד כשחברים בגיל הנעורים דיברו על זה התרחקתי ולא הייתי מוכן להודות שאני קשור לעולם הזה בפומבי. אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שנעשיתי מכור - הדברים נשארים בתוכנו בתוך איזו פינה אפלה, וממשיכים להיות מוזנים כל הזמן. לאחרונה כשהתחלתי לדבר עם אנשים פתאום אני מרגיש דברים אחרת (גם אם זה לא מחדש לי כלום מבחינה אינטלקטואלית) - כשאני אומר למישהו מי אני ומי אני עושה אני מרגיש שהמטען הכבד שרובץ עליי משתחרר, בגלל שהוא הופך להיות סוג של עובדה, משהו אינפורמטיבי כזה שכבר יצא מהעולם של התשוקה והפנטזיות, העולם האינטימי כביכול שלי. תשוקה\תאווה נפגעת כשפוגעים לה באינטימיות. לכן אינטימיות כ"כ חשובה ביחסים בני זוג, אך כשמדובר בי עם עצמי, כשמדובר במכור מול עצמו, האינטימיות מזיקה. כך הדברים לפחות לגביי.
אוהב,
התנערי.

שלום העברי,

ראשית אני חייב להודות שקינאתי בך על היכולת לשים כך דברים על השולחן למרות שתוכן הפוסט מדבר על הקושי לעשות את זה.



בדיוק כך חשבתי והרגשתי גם אני . מה שהוביל אותי  לנסות לפתור קשיים לבד
כולל כמובן ההתמודדות עם התאווה. בצעדים הראשונים למדתי שאני חסר אונים מה שאומר שאי אפשר להמשיך לחיות כזאב בודד אחרת אני ינציח את החוסר אונים שלי, אז אני פונה לכוח עליון . בשבילי, בשלב הראשון הכוח העליון הופיע בדמות החבר שאני מדבר אתו על הקשיים וכן, זה היה לי קשה לא רק בגלל הבושה אלא גם
בגלל שזה נגד את תכונת הנפש שלי והתפיסה בה הייתי מקובע ששיחה עם מישהו חיצוני לי לא תקדם אותי לשום מקום. אז התחלתי להתאמן על זה בשיחות לא רק בענייני  התאווה. אכן ה'תכונה הנשית' הזאת הייתה חסרה לי בלי ספק.

שלום יומטוב1
האמת היא שמאחורי המקלדת קל לי לשתף,
יותר קשה לי באמת השיחות טלפון

אני מרגיש שהשיתופים האלה מפתחים את האישיות שלי בכך שהם מכניסים בה מעט מהתכונה הנשית הזאת
זה כבר מראה אותות בקשרים שלי עם אנשים אחרים שלא קשורים לתכנית וזה נפלא