יש משהו במוזיקה שמפרק לי ת'צורה בכל פעם מחדש. שיר עם מילים נוגעות מנגינה פוצעת וקול שרוף יוציא ממני ברגעים את כל הקישקע'ס. אותו הדבר גם בתוכניות ריאליטי המוזיקליות השונות, קחו ילד בן 16.5 שאמא שלו דומעת מהתרגשות (איפה לעזאזל היו ההורים שלי?!) מאחורי הקלעים ותתנו לו מיקרופון ביד, אני נמס לגמרי. תוסיפו לו שיר עם מילים מרגשות וברגע כולי שלולית. ואם הוא מוגבל נפשית או פיזית אני בכלל מייבב, מתייפח עד לשד עצמותי.

זה בדיוק מה שהיה לי לפני כמה ימים - אל במה באולם עמוס באלפים רבים עלה ילד שנראה נורמלי לכל דבר ועניין, כשהוא נעמד מול הקהל המצלמה התמקדה בכיתוב שעל חולצתו  - "אני אוטיסט גאה"... נדרכתי, המחשבה הראשונה היתה, פחח, עוד אחד שמחפש צומי.... מפיק זריז הדפיס לו את החולצה ותיאם עם הבמאי את צילומי הקלוז אפ על החולצה שלו עם מעברים מהירים אל נחלי הדמעות שעל פניהם של כל הנוכחים העידו שמדובר בתסריט ידוע מראש שנכתב במדוייק למען המטרה הזו - סחיטת בלוטות הדמעות של כלל הצופים.

לא היתה מחשבה שניה, כי אני כבר הייתי עמוק בתוך ההתמוטטות, כל הציניות שלי נעלמה כשברגע נשאבתי לתוך הסיטואציה. היא צרבה לי, מצצה לי ת'מח עצם, גם ריגשה אותי וגם מוטטה אותי, שני התחושות ביחד.

אתחיל עם ההתמוטטות – עומד לו עלם חמודות באולם ענק מול אלפי צופים ומספר את סיפור חייו – אני לומד בכיתה ביתית לעולם לא אהיה שייך. עצוב לי שאין לי חברים, אני לא מסוגל להבין את הקודים החברתיים ולהתחבר אליהם. ואז הוא פוער את פיו וקול הפעמונים שלו פורט על מיתרי הלב, לכל תלתל מקפצץ יש תו משלו והוא שר על הנסיך הקטן... ובעיניים שלו אתה רואה שהדבר הכי קשה לו זה כמו שהוא אומר – להיות בתוך קבוצה... האלפים נעמדים ומריעים לו תוך ניגוב העיניים רטובות... נדהמתי לראות שהעיניים היבשות היחידות באולם הן שלו, למרות כל ההתרגשות הכללית העיניים שלו 'אמרו' אין לי מושג מה קורה לכם עכשיו...

טולטלתי גם בגלל אמא שלו, היא עומדת שם על סף עילפון, דרוכה כמו קפיץ לקראת האודישן שלו, אי אפשר לדמיין בכלל כמה רגעים של תסכול היא חוותה איתו, כמה שערות היא תלשה לעצמה מרוב צער אחרי עוד כישלון, כשהוא עוד פעם לא הצליח במה שהיא לימדה או ניסתה ללמד אותו, וכעת היא תומכת מדרבנת מלווה אותו בעוד שלב בחייו, ובעיקר שמחה ומאושרת. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, ועוד איזה יקצורו - האוטיסט שלה עומד על במה, היא לא נתנה לו להצטנף באפלולית. ועכשיו כל הזרקורים עליו. נכון, ברגע שיכבו אורות הבמה היא תשוב לסיזיפיות היומיומית, אבל כרגע, יש להם רגע.

שמחתי בשבילם והצטערתי בגללי -  אין לי ספק שפיזית הם היו, עשו, אבל בתחושה שלי ההורים שלי לא היו שם כך. אבל לא רק, קינאתי בו, במה שריצד לי מול העיניים, התחשק לי לעמוד מול אלפים ולצרוח (לשיר אני לא כל כך יודע) אני אוטיסט גאה... לא בכדי לקבל 'מהם' את האישור, את החיבוק ההכרה או הפידבק, ולא בגלל שאני באמת גאה, רק בגלל  שאני מאוד רוצה להיות. לקבל את עצמי עד הסוף, אינני מעוניין במחיאות הכפיים, רק בשביל שיהיה לי איזה רגע, אחד. קטן. בלי כל בושה חרטה אשמה או פחד.

רגע שאצרח לעולם  - אני אוטיסט גאה.

אני אוטיסט, אבל גאה איני מסוגל להיות עדיין,
מקווה שאהיה מסוגל להגיע למקום הזה גם.
להגיע למקום של להיות. אני.

תודה אסירות.

כן, בא לי לצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
אני אוטיסט גאה!!!!
(מרוסק)

אוטיסט גאה? בואו נעשה מקהלת צרחות...
מאיפה אני צורח ומאיפה אתם צורחים...

גם אני אוטיסט.
(עוד לא גאה).

מזדהה עם ההתחלה, לילות כאלה ספרים חצי מטופשים וממחטה (לא באמת הדבר הזה, כי אין לי מושג מה זה. אני מתכוון טישויים), וככה ברגע נכנס לי אבק לעיניים.

וגדול עלי אוטיסט עכשיו.
כמו עוד הרבה דברים. עכשיו.

תודה אסירות.

לפני מספר ימים אשתי שיתפה אותי בקשיים שהיא עוברת עם הבת שלנו.
אני לוקח את הקשיים האלו יותר בקלות (חלק מזה קשור לכך שאני כמעט לא בבית).
אך לאשתי זה מאוד קשה، עד שהיא פלטה משהו כמו: "... היא צריכה חינוך מיוחד..."
אז שאלתי: "ואני לא צריך חינוך מיוחד?"
והיא ענתה: "אתה בכלל אוטיסט..."

צחקנו אבל...קצת היה לי קשה לחשוב על עצמי כעל אוטיסט.
עכשיו אחרי הפוסט הנפלא הזה אני מבין שזה אני ... ואני גאה !!!

בהחלמה

תודה חברים, אני חש צורך להרחיב מעט את היריעה, לבאר את כוונתי בפוסט הזה. הגאווה לא טובה לי, במהותה יש פסול. היא זו שלחשה על אוזני במשך שנים - 'אתה יותר מאחרים'. והיא זו ששמרה לעצמה את הזכות גם ומר לי לא פעם אתה הרבה פחות מאחרים... והאמת היא שאני לא זה ולא זה. הנני בן של אבאל'ה אוהב. ערכי כערך כל ילדיו. לא פחות. ולכך נתכוונתי בזעקת 'האני אוטיסט גאה' שלי, למרות השונות שלי, למרות המגבלות המשמעותיות שכנראה אחיה עימן עד יום מותי, איני עוד סוג ב'. יש לי את החובה הנעימה 'לשבת מסביב לשולחן'... כבר אינני בן חורג, זה מה שהרגיש לי הרגע ההוא.

וכחושבים על זה יותר לעומק השאגה הנכונה יותר היא - 'אני אוטיסט שווה'...  

תודה. יותר מדייק.
ואני יותר מתחבר.

"טמפל גרנדין" החזירה אותי לפוסט הזה. ואני מודה לה על זה. למי שלא מכיר: טמפל גרנדין היא אוטיסטית. ולא סתם אוטיסטית, אחת המפורסמות בעולם. מילדה שלא הוציאה מילה מפיה עד גיל ארבע, מאחת שאמרו עליה שאין לה כל סיכוי להשתלב במערכות החינוך הרגילות והמליצו להוריה לאשפז אותה במוסד סגור, היא הפכה כנגד כל הסיכויים לפרופסור ומרצה מן המניין באוניברסיטת קולורדו שחתומה על לא מעט שכלולים בתחום אחזקת בעלי חיים.

אני לא פרופסור, ככל הנראה גם לא אהיה, אבל שוב, כמו הילד המזמר שעליו נכתב הפוסט המקורי, יש בטמפל שחיה בשולי החברה, משהו שמאוד נגע ונוגע בי אבל גם קצת אחר.

ראיתי את הסרט שנעשה על חייה (קוראים לו כשמה - טמפל גרנדין - נקי לגמרי), בדמעות שליש. לכל אורכו בכיתי לתוך מגבת לא מעט כאב מהול באושר. כאב על הסבל שלה. על ההתעללויות שחוותה כשונה ומוזרה משאר חבריה לספסל הלימודים. הפער בין הרגשות העצומים מצד כל הסובבים אותה להתנהלותה השכלתנית נטולת רגש מסוג כלשהו מגדריה את מה שהיא מכנה - העדר כישורים חברתיים שרף לי. אני חושב שאחרי הכל היה לי עונג צרוף. בכיתי משמחה ומאושר על ההצלחות של טמפל. ההתמודדות יוצאת הדופן שלה עם אתגרים שהיא קוראת להם - "דלתות"  שהיא צריכה לעבור דרכן,

קחו לדוגמה סצנה שחוזרת על עצמה בווריאציות שונות לאורך הסרט - מעבר דרך דלת אוטומטית.. הן קיימות בחדרי האוכל במכללה, בכניסה לסופר, או בדרך לספרייה וטמפל לא מסוגלת לעבור דרכן. איפשהו בילדותה היא דימתה את הדלתות הנפתחות ע"י העין האוטומטית, כגיליוטינה ושנים היא נמנעת מלעבור  בהן. עד ש... לא אהרוס לכם את הסרט...כן אכתוב על אחד הרגעים שנגעו בי בסרט, טמפל האוטיסטית לא אוהבת שנוגעים בה ותהיו בטוחים שהיא לא סובלת שמחבקים אותה, אבל ברגע אחד ומיוחד היא מתקרבת לאמא שלה הכי הרבה שהיא יכולה...

וזה גם מה שלמדתי בהחלמה לעשות. להתקרב הכי הרבה שאני יכול. ככה חיבקתי את אמא שלי לראשונה בחיי ביום ההולדת שלה - גיל 70... בפוסט המקורי, זה שנכתב לפני יותר משלוש שנים, אני מייחל לקבלה עצמית. כתבתי שבא לי לצרוח "אני אוטיסט שווה"... אחרי שלוש שנים, אני יכול לומר לכם שזה עובד. הנס הזה קורה. יש לי כיום רגעים רבים רבים שאני אוהב את עצמי... אני כבר לא צריך לצרוח לאפחד כלום. רק לחבק אותי בשקט ולומר לאשלי שבשמיים תודה שאתה איתי.

תודה אסירות, נגעת בי.

להלן קישור להרצאה קצרה שלה עם תרגום לעברית - טמפל גרנדין: העולם זקוק לכל מיני מוחות

למי שרוצה לראות מה זה אומר קבלה עצמית - היא עומדת על אחת הבמות היותר מכובדות בעולם - TED שזאת פלטפורמה לגדולי החוקרים ואנשי הרוח מהנחשבים ביותר בעולם - וקוראת מדף שהיא מחזיקה...
נראה לי שהכותרת של המאמר שלה יכול לתת לי עצה לקבלה עצמית - "טמפל גרנדין, שאובחנה בילדותה כאוטיסטית, משוחחת על הדרך בה פועל מוחה, ומספרת על יכולתה "לחשוב בתמונות", שמסייעת לה לפתור בעיות שמוחות טיפוסיים מבחינה עצבית עלולים להחמיץ. טענתה היא שהעולם זקוק לבני האדם שנמצאים בקצה האוטיסטי של הספקטרום: החושבים הויזואליים, החושבים בתבניות, החושבים במלים, וגם כל מיני ילדים "חנוניים" וחכמים".

נראה לי שיש לדרך שבה פועל המוח שלי, המתמכר, ערך מוסף פה בעולם, שאדם עם מוח רגיל לא יכול להביא.
וצריך גם אותי פה, לתפקיד המיוחד שיועד לי כפי כוחי.
מתפלל לקבלה עצמית,
בלי שפיטה ובלי אכזבה,
ועם הרבה חום ואהבה.
שאזכה לעוד יום נקי שיאפשר לי למלא אותו. אמן.

תודהאסירותודהאסירותודה......
אני רק לאחרונה מתחיל לקבל את המציאות שיש בי הרבה אוטיזם בכל מיני תחומים שהדחקתי אותם שנים על גבי שנים. מבולבל ומקווה להצליח ביום מן הימים לחבק את עצמי לפחות. את ילדיי אין לי בעיה לחבק ומהורי דווקא קיבלתי חיבוקים לפחות מילוליים, אבל את עצמי, עצמי ובשרי נפשי ונשמתי..... מקווה מאד להצליח להתחיל מחדש את צעדיי בעולמו של הקב"ה ע"י 12 צעדים.
ועוד פעם תודה