אני לא מצליח בתכנית.
נופל שוב ושוב.
הנפילות נעשות תכופות יותר.

ואני אוכל את עצמי.
הרי אני כבר יודע מה הפתרון.
הייתי פעם בהחלמה.
למה אני לא עושה את זה?

אני שוב ושוב מנסה לקבל תחושת חיבור מאנשים אחרים.
שוב ושוב אני חווה דחייה.
אפילו מההורים שלי.
הספונסר של אומר שזה לא משנה מה שהם יעשו, אני אף פעם לא אצליח לקבל מהם את מה שאני רוצה.
כי הצורך/ החיסרון שלח הוא אינסופי.
בני אדם פשוט לא יכולים למלא אותו.

אני יודע את זה.
ובכל זאת, אני מנסה את זה שוב ושוב.
אני (כמעט) לא פונה אל א-לוהים.
יש לי 'כסח' איתו.
אני משתדל למלא את חובותי כלפיו.
רק שיניח לי.

למדתי שיש דרך להתפייס עם א-להים.
לשנות את ההבנה שלי בו.
לגלות שהוא אבא טוב.
אני רוצה לעשות את זה.
אבל,
אני מוצא את עצמי דוחה פעם אחר פעם את ביצוע הפעולות.

לפחות למדתי דבר אחד.
אני חסר אונים בכל הנוגע ליזמה אישית.
בשבוע האחרון דיברו איתי אנשים על כל מיני דברים שצריך לעשות.
כולם אמרו 'תתקשר אלי כשתוכל'.
למדתי להגיד: 'בואו נקבע עכשיו תאריך, כי אם זה יהיה תלוי בי, זה לא יהיה.'
מצחיק שאני מרגיש גאווה על הכרה בחיסרון.
אבל בזכות זה,
פתאום דברים מתחילים לזוז.
הלוואי שגם בהחלמה יזוז לי משהו.

אהבתי! אני איתך!

אוהבים
ידיד יקר אני אתך, כואב ואוהב.
שנזכה

אוהבים.
מזדהה עם הגאווה והחסרון. פסיכי לחלוטין מאיפה אני מזין את עצמי.

אישית, הייתי לפני שלוש שנים בקבוצות, הפסקתי לאיזה שנתיים ומשהו, ורק עכשיו נפתחתי. לא יודע למה. לא יודע להסביר איך. ומתפלל שאמשיך, שלא אשכח מאיפה אני מגיע ולאן אני יכול ללכת ואיפה אני עכשיו.
וגם. הרבה חוסר אונים. זה הולך ונצבר.