בס"ד
שלום לכולם,
הרבה זמן לא כתבתי בפורום,כי אני פשוט כבר לא מאמין שאוכל למצוא תשובה ליסוריי ואני מרגיש כאילו עשיתי משהו נוראי אוליי בגילגול קודם (כי בגילגול הזה אני לא עשיתי מעשים הידועים להיות רעים במיוחד כמו הרבה אחרים שכן עשו שאני מכיר ואינם עוברים את מה שאני עובר) וכעת אני מקבל יסוריים מרים או אוליי השם מנסה להנחות אותי לכיוון מסויים בעבודת השם שאני לא מסוגל להבין בשום צורה אחרת. בנתיים אני הרווחתי הרבה שינויים לטובה בעיקבות המאבק מול יצר הרע ,אני לא חושב שאפשר לגרום לי להיתגאות לאחר שראיתי את עצמי במקומות כ"כ שפלים בעבודת השם(וכן יהי רצון שלא אקבל ניסיון) ובמקומות כ"כ רמים אני מבין שלעבוד את השם זה בחירה שלך אך- כמה -זה כבר סיעתא דשמייא.אני לא מרגיש כמעט יצר רע לנשים כבר דיי הרבה זמן (יותר משנה) ויהי רצון שגם לא ארגיש,זה ממש לא מה שחסר לי עכשיו...
אני זוכר תקופות שהייתי נילהב מהלימוד ולומד שעות רבות ופוגם בחזרה הבייתה לא מעט,ואני חיי בתקופה שאני כבר לא פוגם בברית ואפילו ב"ה גם יש התקדמות ניכרת בהפסקה של מקריי הלילה ובדרך לנצחם,אך אני מרגיש מת בכל תחום בחיי,אני מרגיש כמו גופה מהלכת,כאילו הנשמה מנסה להזיז את הגוף בשארית כוחותיה לכמה שיותר מיצוות וכמה שפחות עברות אך אני לא מרגיש שאני באמת חיי אלא משקיף על עצמי מן הצד. אני מרגיש כאילו אני כלוא בתוך הגוף הזה של בשר ועצמות ואיני מרגיש שייך אליו.
אני לא יודע איך להעביר לכם את ההרגשה הזו, אני מרגיש מנותק מכל מה שקורה סביבי מהחברים שאפילו כשאני איתם מדבר איתם ויוצא לבילויי וכדומה אני מרגיש לבד.
אני מוצא את עצמי נופל כעת מדיי פעם ובימים האחרונים יותר מבד"כ בצפייה בתכנים אסורים לא בגלל שאני רוצה או שיש לי תאווה שאיני יכול לעמוד מולה אלא כדיי להרגיש משהו אפילו רק לכמה רגעים,למרות שאני יודע שלאחר מיכן ארגיש אפילו יותר גרוע..
אני מחפש בצורה נואשת תכנים שיכולים להסיח את דעתי מחיי אל ארץ הדימיון סדרות טלביזיה דוקו סרטים -כל דבר,שיכול לגרום לי להיתנתק ולהעביר את היום הזה פחות או יותר "מבודר"(מל' בידור).
גם בעבודה אני מרגיש שאני עובד רק כי אני צריך את הכסף(לא שזה לא נכון)..
משעמם לי בכל דבר שאני עושה, שום דבר לא יוצר לי עיניין מספיק כדיי שארצה לקחת חלק בו,וגם הלימוד שנותן מעט עיניין אני מרגיש כל כך ריק.
למה אני כותב את זה,לא יודע,כניראה אני צריך להוציא את זה איפושהו,נימאס לי כבר לדבר על זה עם הרב שלי שבעצמו כבר לא ממש מוצא עצות חוץ מלהתפלל הרבה הרבה מאד .
ואני מודה שלאחרונה אני קצת פחות מתפלל על זה כי ,נו אתם בטח מבינים למה,כי אני מרגיש שאני לא נענה.
ואנא אל תבואו ותגידו לי לחפש דברים לעשות מעשי חסד וכדומה,כל פעילות שאינה משיחה את הדעת מהשיגרה של חיי מרגישה כמו עינויי,אני מנסה ללמוד קצת יותר מצליח בעיקר בשבתות שבהם אני מרגיש טיפת חיות,מרגיש שוב אדם.
אבל אני מרגיש ניתוק גמור מהשם אוליי זה מה שהשם רוצה ללמד אותי ללמוד לחיות בלי לרדוף אחרי הרגשה של קירבת השם,אך אני פשוט לא מסוגל!
לרוב אני לא מסוגל ללכת לישון מזמן כי אני מבין ששינה רק תביא את היום שלמחרת שבו אמצא את עצמי שוב מחפש משהו שייתן לי חיות או ישיח את דעתי מהמוות שאני חיי.אני מרגיש שאני מגזים קצת בתיאור של ההרגשה,אבל מצד שני זה בעיקר בגלל שלמדתי להיות אדיש אליה.
ימים אחרים שאני לא מוצא מה לעשות אני מוצא את עצמי הולך לישון מוקדם וקם מאוחר(יחסית,בעבר הייתי מוצא את עצמי יושן רוב היום מהלילה{בעיקר בשבתות}) וזאת במטרה להפסיק את הסבל והתיסכול של לחיות עם עצמי בלי משהו לעשות כדיי לברוח,ואני מתנחם בזה שאני יכול להפליג בדימיון בחלומות,ואז למחוק כמה שעות טובות מחיי.
כאשר זה נעשה בלתי ניסבל החלטתי וגם בעידוד של הרב שלי ללכת לייעוץ פסיכולוגי,עכשיו לאחר תקופה ארוכה שאני הולך,אני מקבל את הרושם שלמרות שחיצונית נראה כאילו המצב משתפר(מצד זה שאני עושה יותר דברים בעידוד הפסיכולוג),ואני פחות "מתעסק" עם ההרגשה שתיארתי,אני רואה שמה שאני עושה למעשה זה ליברוח ממה שאני מרגיש ולשקר לעצמי שאני לא מגיש את זה,כאשר פעם אחר פעם ההרגשה הזאת בזמנים שאתה לבד עם עצמך, רצה ותופסת אותך בחולצה וקוראת לך להפסיק להתעלם וגורמת לך לחוש כך שוב ביתר שאת.
הלוואי והייתי יכול לכתוב יותר משהו בכיוון חיובי,אך כל דבר או התקדמות חיובים מתגמדת פעם אחר פעם,כאשר אני חיי עם עצמי ולו לרגע אחד,ומרגיש כמה אני שונא את חיי,ולא משנה גם אם הייה לי כמות בלתי מוגבלת של כסף וכל דבר שרק הייתי יכול לחשוב עליו,אני לא חושב שהמצב היה יותר טוב,כי כל פעם שאני מרגיש איזה כיוון חיובי או איזה שאיפה אני כאשר אני מגיעה אליה (אם אני לא מתייאש בדרך מאיבוד עיניין) אני מוצא את עצמי שוב ריק.
כך לדוגמא אני מריגש לאחר שהפסקתי ליפול בפגם הברית וחשבתי שמכאן והלאה חיי לא יהיו אותו דבר והכל יהיה יותר טוב אך מאז שהפסקתי אני רק מרגיש יותר ויותר קשה בעבודת השם ובכל תחומי החיים.
טוב אני אפסיק להתבכיין ,גם ככה אין בזה טעם, כבר נימאס לי לשמוע את עצמי מתלונן,בא לי לבעוט לעמי בישבן ולצעוק להמשיך להילחם! אך כמו שאני מכיר את עצמי אני אספוג את הבעיטה אקבל את הייסורים באהבה ואמשיך כאילו לא קרה כלום ואחפש שוב את הסימן האות המופת כיצד לשנות את דרכיי כדיי להרגיש קירבת השם בעבודת השם כל השאר לא מעניין אותי.
צהריים טובים ולהתראות.
