ישנן נקודות ציון לא מעטות במסע האישי של כל חבר בדרך אל ההחלמה, ודי ברור שכל אחד ישים את האצבע על נקודה אחרת או אפילו על מספר נקודות שבהן התרחש המפנה. זה נכון הן בנוגע לציר הזמן הכללי כמו הנפילה האחרונה, הפעם הראשונה בקבוצה, קבלת ספונסר וכן הלאה, והן בנוגע לצעד מסויים כמו הצעד הראשון, הצעד השלישי וכן הלאה.

בימים האחרונים יצא לי הרבה לחזור שוב ושוב אל הצעד הראשון, אבל דוקא לא לחציו הראשון והמפורסם יותר שאומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", אלא לחצי השני שאומר "אבדה לנו השליטה על חיינו", או בתרגום מעט שונה "חיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול". יוצא לי לראות את הקשר הישיר והחזק כל כך בין שני החלקים, ואני יכול ממש להרגיש מה הביא אותי אל התאווה, עד כדי כך שנראה לי שזה היה צריך להיות הפוך: "הודינו כי חיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול (ולכן) אנו חסרי אונים מול התאווה".

הענין הוא שבמבט לאחור, דוקא הנקודה הזאת היתה נקודת אור בתהליך. הרי הגעתי להחלמה כשאני בטוח שאצלי הכל בסדר, ובסך הכל יש לי בעיה אחת בחיים - התאווה. הייתי עיוור לחלוטין ולא יכולתי בשום פנים ואופן לראות שהתאווה היא בסך הכל פיתרון, אבל ממש ממש לא הבעיה. נכון, היא פיתרון גרוע מאוד, אבל עדיין היא הסימפטום של הבעיה עצמה שנמצאת בפנים ובה אני צריך לטפל.

הפעם הראשונה שנחשפתי לכיוון חשיבה שכזה היתה אצל הפסיכולוג (איש יקר וישר דרך שהפנה אותי לדרך הצעדים ועל כך תודתי נתונה לו). הוא שאל אותי באיזה זמנים אני נופל ואני הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל, הרי אני נופל תמיד, ובעיקר כאשר יש תאווה מסביבי. אבל לאט לאט במשך התהליך הסתבר לי שזה לא נכון, ואין שום קשר בין כמות התאווה ברחוב לבין הנפילות שלי, כי כל הענין מתחיל ונגמר בתוך הראש שלי.

אחר כך עשיתי את הצעדים בפעם הראשונה בהליך מזורז, והצעד הרביעי נתן לי משקפיים חדשות להתחיל לראות שבעצם חוסר האונים הזה שבו הודיתי בקלות רבה כל כך, הוא לא יותר מאשר תוצאה של העובדה הבלתי ניתנת לערעור והיא שחיי הפכו בלתי ניתנים לניהול.

אבל זה לא רק משהו ששייך לעבר ולתחילת תהליך ההחלמה אלא חלק בלתי נפרד מההחלמה שלי כל יום. כאשר אני רואה את פגמי האופי שבים וצצים מעל פני השטח, ובזמן שהתמונה מתבהרת ושוב נראה כי חיי אכן בלתי ניתנים לניהול - זה הזמן להבין שאם לא אשחרר ואתן לא-ל, זאת רק שאלה של זמן עד שאפגוש שוב בחוסר האונים מול התאווה, חוסר אונים שסופו ברור לחלוטין.

תודה סוד. מתגעגע לפוסטים שלך...
ומזדהה עם התוכן. הלוואי שהיה אפשר לספור נקיות חלק השני של הצעד הראשון. להגדיר הגדרות מה נחשב נפילה בתחום של "אבדה לי השליטה על חיי". אבל זה כל כך מסובך ולכן כנראה בלתי אפשרי.

תודה דוקטור,

אם אני מבין את כוונתך, זה היה צריך להיות אחרת. לא ספירה של החלק השני בצעד הראשון (אבדה לנו השליטה על חיינו) אלא ספירה של הצעד השלישי (החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו). הסיבה לכך היא שהצעד הראשון יישאר שם תמיד כפי שהוא, ואם זה תלוי בי - החיים שלי הם תמיד בלי ניתנים לניהול, אלא שאני יכול להחליט למסור את זה הלאה ואז העסק משתנה.

אבל באמת אי אפשר לספור את זה, לא רק בגלל שזה מסובך אלא בגלל שזה לא באמת קיים. הרי רק את הצעד הראשון אפשר לעשות באופן מלא, וההודאה בחוסר האונים אכן יכול להביא את הפיכחון והנקיות. לעומת זאת הצעד השלישי הוא דבר שלא מסתיים אף פעם, אז אין באמת מה לספור כי זה לא רגע מסויים שממנו ואילך הכל נראה אחרת לנצח, אלא החלטה שנותנת לנו הפוגה זמנית מהטירוף של הריכוז העצמי.