במחשבה ראשונה היה לי הווא אמינא לומר כי אני חוטא ואני רשע ואני מתאווה לנשים שזה אסור. אך במחשבה שנייה אני באמת מבין מאיפה אני בא.
אולי בפעמים הראשונות פחדתי מהעונש, יכול להיות. אך בידוע לי כי מראשית נעורי היו לי שני דברים, התעניינות בנשים ובתורה. אהבת התורה ואהבת ה' שלי לא התפתחה כמו שצריך אבל אהבת הנשים גדל ועוד איך. אך במחשבה, גם אם אולי רק בפעמים הראשונות הרגשתי פחד מהעונש על הוז"לה, מהפעם הראשונה הרגשתי את אותו הדבר, אחרי שהוצאתי זרע לבטלה ירד התאווה ונכנס הדיכאון והעצב, על מה נכנסו? על שעברתי על דבר רצון ה' והתרחקתי ממנו. זה מהיום הראשון.
תמיד תהיתי על השאלה מדוע ה' גומל רעה לרשעים וטובה לצדיקים, זה השאלה הידועה בשם "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו". אך אני מבין כי גם זה וגם זה לא שייך לשאול. זה פשוט שאין לרשע את זה, פשוט, ותמיד תהיתי לעצמי איך הם עושים את זה. איך הם משחיתים את זרעם ארצה, מטמאים את עיניהם ומוחם בזנות ופריצות, ואיך הם מטמטמים את הפה שלהם.
פעם ביום, פעמיים ביום, חמישה פעמים ביום, הם יכולים ללכת ולהשחית את עצמם ואפילו לאור היום ועם חבריהם ולא מרגישים דבר. לעומתם אני, אולם למדתי כי אחרי שאני נופל אני חייב להמשיך לחיות וגם אם נפלתי רבע שעה לפני שחרית אני צריך עדיין ללכת להתפלל כרגיל, אבל, מיד אחרי המעשה שנעשתה בעל כורחי, התווה ירדה והעצב ודיכאון נכנסו. אבל ממה אמורים לצפות? לאף אדם בלי סכרת יהיה אכפת מרמת הסוכר בדם, הכבד יווסת אותו עם אינסולין וכו'.
עוד מעניין זה כמה ששום דבר לא עוזר. לספור את כמות הפעמים שהתפללתי לה' בלב שלם ובהכנעה ובעצב ובכוונה שיסיר ממני כל רע וקיבלתי על עצמי דברים ושום שבר לא עזר. זה כי פספסתי משהו מאוד חשוב. ה' ידע כי אם באחת הפעמים שהתפללתי אם היה עונה לי לא הייתי מתפלל ככה אליו לעולם, וזה הטעות. אני לא מתפלל שה' יסיר ממני את הרע וגמרנו, לא, אני מתפלל שהוא יעזור לי נגד יצר הרע שקם עלי כל יום מחדש, שה' יהיה איתי, שאכנע לפניו.
שכר ועונש לא מדברים אלי. זה לא הסיבה להיכנס לסקסוהוליסטים אנונימיים. צעד 0, הצעד הראשוני שחייב אדם לעבור בשביל באמת להצליח בשתיים עשרה הצעדים זה ההבנה כי אי-אפשר לחיות ככה יותר, לא בגלל העונש, אלא בגלל החטא. באותו רגע מבינים, וזר לא יבין את זאת. הורי פחדו שיהיו בקבוצות החיות אנסים וכל מיני אנשים עם כל מיני בעיות חמורות. מה שהם לא ידעו ואולי לעולם לא יבינו, שהקבוצות האלה הם קבוצות של אנשים יראי חטא, וזה כולם, אבל יש גם כאלה שעשו את שלושת הצעדים הראשונים, הם יראי הרוממות (צעד 2) ואוהבי ה', וזה הבסיס. ואז יש כאלה גדולים שהגיעו לצעד העשירי והם כבר חסידים ועברו מהזהירות עד לחסידות, אנשים כאלה, צאן קדושים, עם כוהנים וגוי קדוש. קצרה היריעה מלהביא את כל המקורות בהם אפשר לראות עד כמה צדיקים האנשים האלה, מאיפה צריכים להתחיל. כל האנשים הללו לא אכפת להם משכר ועונש, אכפת להם שהם לא יכולים לחיות ככה, בגלל שהם הגיעו להבנה הכל כך יקרה שאי-אפשר לחיות ככה. הם ניסו הכל והכל לא הצליח. ומה התשובה שמציעים?
פעם חשבתם על מה זה יצר? יצר זו דחף שדוחף את האדם ועל כן גם כאשר בבית שני באו חכמים להרוג את יצר גילוי עריות ג' ימים עברו ואף תרנגולת לא הטילה ביצה, כי דחף זה לטוב ולמוטב כמו שנאמר "טוב מאוד", ואמרו רבותינו כי טוב זה יצר הטוב ומאוד זה יצר הרע.
למה אנחנו באמת מתאווים? אז אל נשים, פשוט כך, אבל עדיין חסר, למה? כי זה לא באמת לנשים. אלא, הדחף העז הזה לנשים זה להתקרב לתמונת ראי של תאוותינו האמיתית אבל שנמצאת פה, כי לרוב לא חונכו לעבודת ה' האמיתית, לקשר הזה, ואת ה', כן, אלוקינו, אליו אנחנו באמת מתאווים, ולכן לא מוצאים מנוחה בבשר אישה אלא תמיד מוצאים חור וחוסר. אנשים, אתם לא חוטאים ומאוסי ה', אתם לא "ידיכם דמים מלאו", אתם לא "רמוס חצרי", אתם גם לא "בנים שובבים" כי כבר חזרתם, אמחנו כולנו יראי חטא, יראים מהפרוספקט שנחטוא, אנחנו יראי הרוממות, הרי הוא אלקוינו, ואנחנו אוהבי ה' ותשוקתינו אליו, "צמא נפשי לאלקים", ואל תתמהּ בשיר השירים, היא משל אמיתית.
אביא כאן בקצרה כי כתוב "שבע יפול צדיק וקם", יש דברי הטיפשים שחושבים שבגלל שהוא צדיק הוא קם, זה בדיעבד, ויש חכמים שאומרים שהנפילות עושות אותו הצדיק, הם לכתחילה, אבל בזה שאם עברת אז בסדר, אבל באמת, מה התכוונו חכמינו? מי שנופל העצם ה' אוהב אותו כי ה' רוצה שיבינו כי אי-אפשר לחיות בלעדי ה' ובלי להיות קשורים אליו כ"ד שעות ביממה. מי שאינו מרגיש את זה, פשוט ה' לא חפץ כל כך בקשר שלו איתו. פשוט ככה.
ההבדל היא שכאשר האדיש יחטוא הוא לא מרגיש כלום, הוא לקח אש ושרף את בגדיו ויצא בלא כוויה, לא יעזור כלום. לעומתו אנחנו שאנו חוטאים לה' ומרגישים את הצער, כמו ילד שמשחק באש ושורף את עצמו, ומה יעשה אביו? יש אבות מעוותים ועדיין יענישו לילד, אבל ה' הוא הטוב והאבא האוהב, הוא לא מעוות. אבא אוהב יבוא בצעקת הילד ויחבק לילד וינשקהו וינחם לילד וירפא אותו, וזה הסוד. ה' טבע בטבע את חוקי שכר ועונש של התורה. העונש על ההוזל"ה שלנו זה שאנו מרגישים מדוכאים שאנחנו מרוחקים מה', כמו אותו הילד שמשחק באש ונשרף, זה לא כי אבא שונא לו או אפילו רצה לשרוף אותו, אלא שזה תוצאה ישירה של המעשה. כך אנחנו, כך אנחנו.
אם לה' לא היה אכפת מאיתנו הוא לא היה מנסה אותנו, הוא ניסה את אברהם ואת יצחק ואת יעקב, לא את לבן, לא את הנחש שקללתו שיהיה אוכלו בשפע כעפר הארץ, ומה רע תוכל לשאול, אז אם ה' יגיד לך שהוא לא רוצה כלום ממך לעולם ויתן לך חיים טובים שלא תנדנד לו יותר תהיה מבסוט? אני יודע שאני לא. העונש והקללה שקיבלו אדם וחווה לא היה בשביל לבתנקל בהם, אלא כדי שיהיה להם על מה להתפלל ועל מה להיות קשור לה' תמיד כי ה' רוצה באדם ולא בנחש. עיני ה' בארץ ישראל שתלויה בגשם ולא במצרים שיש לה את היאור ומים תמידי.
צריכים לזכור כי ה' אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו ומתאווים אליו. את ההבנה כי הוא אבא אוהב ובסוד הדברים הדבקות אליו שזה תכלית האדם, ובעצם, כל עמך כולם קדושים, ובעלי תשובה במדרגה מעל הצדיקים הגמורים כי ה' לא נתן להם ללכת להיות חוטאים כפי רצונם.
חזקו ואימצו ותזכרו כי אתם לא יכולים בלי ה' כמו שאדם חולה בסכרת לא יכול בלי אנסולין וחולה בכליות יצטרך דיפוזיה כל הזמן, אנחנו ממש פגיעים וצריכים תמיד להיות מחוברים לה', מה טוב חלקינו ומה יפה ירושתינו.
