שלום חברים,

דבר ראשון נתחיל חיובי: אני מודה לה' שסופסוף אחרי 30 שנה אני לא לבד ויש לי אתכם. נקיות של 17 ימים עבורי זה ממש נצח.

עכשיו לחלק הקשה: אני באמת מבין שההחלמה צריכה להיות בראש מעייני בלי שום אינטרס חיצוני, (כולל שיקום היחסים עם אשתי) כי זה פשוט עניין של חיים או מוות. אני באמת רוצה להתחיל לחיות, אך אני מתקשה להניח כרגע את היחסים העכורים עם אשתי בצד ולהתחיל להתמקד בהליך ההחלמה.

מצב רוחי ממש ירוד  :'( 

איך מתגברים על כך??

בן

מזדהה עם הדברים.
מצב דומה, נקי 10 ימים, קשר רקוב עם אשתי.
אתה יכול לקרוא מה שכתבתי על עצמי בפורום נשואים www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=4708.0
הבנתי, ששנים אני פוגע, שקוע בעצמי ובתאוותי.
למרות שחיצונית אני "הבעל האידיאלי" שותף בכל מטלות הבית, עוזר, דואג לילדים וכד', אך בפנימיות אני מנותק, בכלל לא נמצא בבית, בטוח לא עם אשתי.
לקחתי אחריות להריסת הקשר בינינו.
אשתי לא יודעת דבר, אך מגיעה לה התנצלות גדולה על כל השנים.
בינתיים לא סיפרתי דבר ובטח לא התנצלתי.
החלטתי, בבחינתי, שאהיה סבלן, אני מקווה שההשפעה של התהליך והנקיות תחלחל ותשפיע על היחסים שלנו.
אחרי שנים ארוכות של צער, מגיע לה (ולי) שאני אשא ואשתוק.
בינתיים אתה יכול לקבל חיבוק ממני ,
מודה ועוזב

בוקר טוב.
מזדהה.
אגיד לך איך זה היה אצלי בתחילת הדרך.
בתחילת הדרך שלי קרו לי שני דברים במקביל: 1. הלכתי והתוודעתי לעומק הזוועה בה אני נמצא.
2. הפסקתי להשתמש במוצץ שלי, בדבר שהקהה את החושים וניקז את הרגשות הקשים, שעזר לי לשכוח את עצמי.
השילוב של שני הדברים גרם לי למצוקה חריפה. פתאום הכל נהיה קשה יותר, האגו שלי הולך ומתנפץ ככל שאני מבין שגם החלקים הטובים שלי מנסים לפצות על הריק הפנימי, ושהרבה מאוד מהדברים 'הגדולים והיפים' שאני עושה נובעים מתוך ניסיון נואש להשיג הערכה; אני נעשה פגיע יותר.
ומצד שני, אין לי איך לשכוח, ולו לשעה של פורנוגרפיה, את הפגיעות הזו. אני מנסה בכל חוסר כוחי להימנע; והמוח מקפיץ - הפעם זה יהיה אחרת, הפעם זה יהיה 'באמת', ופתאום עולה פנטסיה לראש, או מחשבה על סוג חדש או צורה חדשה או דבר חדש, ואני מתחיל לדמיין שהפעם אני באמת אהנה, אני באמת 'אהיה שם', שזה יהיה אחרת...ובמקביל בחיים המציאותיים הדברים לא נעשים טובים יותר. לעתים קרובות להפך.

חבר יקר, לימדו אותי משפט מעצבן כזה של התוכנית: 'כדי להפסיק לסבול צריך לסבול'. תמיד כל כך פחדתי מהסבל והמצוקה, כך שהעדפתי את היאוש הבדידות והשנאה העצמית המוכרות מכל עימות או קונפליקט או הצבת גבול חדשים. הזוי? נכון מאוד. זו המחלה שלי.
בתחילת הדרך, מנסים להתחיל לפגוש את המציאות, והמציאות אינה נעימה כל כך...
מה שעזר לי זה לזכור שכדי שיהיה לי את הכוחות הפנימיים לתקן את המציאות בחוץ, להיות עם אשתי בצורה נכונה ובריאה ומאוזנת ולא כל כך פגיעה ותלותית ומפוחדת, אני חייב קודם כל לקבל את עצמי, ולהתחבר לכוח עליון.
כיום, אני נמצא בתהליך של שינוי דפוסים מקיף. לעתים העסק מתפוצץ, אבל אלה הם פיצוצים חדשים, יצאתי מהמעגל הסגור, וזה עצמו פלא גדול, וחסד ה' עלי.
מקווה שתמצא בתוכך את ההכרה שאני נדחפתי אליה בצעד הראשון שלי - אין לי ברירה אלא להמשיך, כל דבר הוא פחות גרוע מאיפה שהייתי...

באהבה
נתן במתנה

[]