הי חברים יקרים.
הרבה זמן לא הגבתי כאן, אבל סמכו עלי שהייתי קרוב קרוב..
ימים לא קלים הם ימי בין הזמנים.
לצערי הרב נפלתי שלשום בערב.
נפילה כואבת.
אבל הפעם זה היה שונה. מאוד שונה.
בעקבות השבועה שנשבעתי, מיד התקלחתי, למדתי דף גמרא ועוד פרק מסילת ישרים.
יום למחרת ניסיתי לקום לנץ (אמנם לא הצלחתי, ולכן לא עשיתי הנחה של 100 שקלים בתשלום הצדקה..  )
אבל ההרגשה הכללית הייתה הרגשה של התגברות. ניצחון. היצר לא דרדר אותי למטה במדרגות. רק הפיל אותי. חד פעמי.
היום טבלתי במקווה, הייתי בכותל, תרמתי 300 שקלים לצדקה לקבצנים, הרגשה מדהימה.
אבל אח"כ היה ניסיון קשה. מאוד קשה.
הגעתי הביתה, היה יצר, חזק מאוד. כבר הייתי ממש ממש חצי שנייה מהשיזול, עוד רגע וזהו.
מצב שבו גם אחרי שכיביתי את המסך היה סיכוי גבוה מאוד שזה ייגמר רע בשניות הקריטיות. (סליחה על התיאור המוחשי)
אבל באותה שנייה, פשוט עצמתי את העיניים הכי חזק שיכולתי.
התפללתי, קיוויתי, דמיינתי וביקשתי את כל הרצונות הכי פנימיים ועמוקים שלי.
דמיינתי את בית המקדש בנוי, את הגאולה, הפרטית שלי והכללית של עמ"י.
דמיינתי את המשפחה שלי שתקום בע"ה, האישה, הילדים.
חשבתי על הרבנים שלי, על התורה שאני כ"כ אוהב.
הלב דפק בצורה מחרידה.
ואז, אחרי בערך 10 שניות, הבנתי שעברה התאווה. היום זה לא יקרה.
לאט לאט פקחתי את העיניים, מגלה שאני נמצא כאן. בבית.
החיים חוזרים אלי. השפיות כאן.
הדבר הראשון היה פשוט בקשה תודה. תודה ענקית לבורא עולם שהציל אותי עכשיו.
כמה שאני מודה לו.
מיד אח"כ הלכתי להדליק נרות חנוכה.
אף פעם לא חשבתי שאצליח לכוון כ"כ בברכות הדלקת הנרות.
את "חשוף זרוע קדשך" שרתי שוב, ושוב, ושוב, ושוב.
התפללתי שהנרות יאירו לי את החושך שאני נמצא בו.
החנוכייה השלמה, שמונת הנרות האירו כ"כ חזק בחושך. נתנו כ"כ הרבה תקווה.
תקווה לגבורה, תקווה לניצחון, תקווה לכוחות שלנו מול היצר.
יש לנו כוח לנצח אותו. שלא נטעה. אנחנו חזקים מהיצר. במוקדם או במאוחר אנחנו ננצח אותו.
אנחנו ננצח.
היום, זה היה נס חנוכה שלי.

שלום חבר יקר,
אם זה עובד לך, נפלא.
לי זה לא עובד. הדבר הכי הזוי שיכול להיות זה לחשוב שאחרי למעלה מ20 שנה פתאום אפסיק.
כשהגעתי לכאן, למדתי שאני חולה - מכור. כוח רצון שלי לא עובד בזמן אמת.
תורה, חסידות, רבנים ועוד לא עזרו לי כי אצלי זה לא בעיה של יצר הרע חזק, אלא מחלה שצריכים לטפל בה עם התרופות שלה.
רק להיום התרופה הזאת (12 הצעדים) עובדת לי 118 ימים לא בכוחי בכלל.
שוב, אם לך זה עובד נפלא, אבל אם זה קורה שוב ושוב, אולי כדאי לחשוב על דרך שעובדת כאן להרבה חברים.
בהחלמה.

מה שיוסי אמר.
אישית זוכר גם הרבה פעמים, בעצם, לא הרבה, כמה, שהרגשתי מאוד את התחושות שאתה מתאר, לא שתרמתי כסף לקבצנים, אני קמצן כרוני, אבל גם, ריצה, מקווה האר"י, ואיזו הארה מול המחשב כשכבר הדרך הייתה סלולה למטה, עמוק עמוק למטה, שחשקתי שיניים ואלוהים הוציא אותי משם.
אבל עדיין, מצאתי את עצמי כל פעם, עם כל הרצון הטוב, וההבנה, שלעזאזל, החיים שלי לא יכולים להמשיך ככה, באותם חורים, פעם אחר פעם אחר פעם.
והיו לי, בתקופה האחרונה, הרבה תקופות טובות, התקדמויות, אפילו מחשבות על העתיד ברצינות, כל הדברים שאני דוחה שנים בגלל, ושהנה, אחרי המון שנים אני רואה אור בקצה המנהרה,
וכמו במשפט הידוע, זאת הייתה רכבת (הייתי חייב להגיד את זה כדי להרשים).
תמיד במקומות לא קשורים לחיים בכלל היא ארבה, המחלה, הייתי שבועיים נקי, ובטוב, עובד, לומד, בוקר, צהריים, ערב, ואז חוזר ראשון לישיבה ופתאום מוצא את עצמי תלוש וריקן, ומיד כדי למלאות ולהתחבר רץ לחפש חומר.

מת שתהיה אחרת לצאת מהבוץ הזה, כי זה דורש מלאנתפאלים נכונות והתמסרות, וזה נוגע בכל הדברים שהזנחתי והסתרתי שנים (החיים שלי ואני) וזה כואב,
אבל אין דרך אחרת.

מצטרף לתגובה מ"יוסי כהן

הי.
תודה רבה על הפוסטים.
קיבלתי את מה שאמרתם.
אבל הקושי שלי כאן, בפורום ובתוכנית בכלל, זה דבר אחד קטן שיש לו השלכה עצומה על כל החיים.
עיקר הנקודה שמוצגת בפורום ובתוכנית בהתמודדות נגד התאווה, היא שאנחנו כבר איבדנו תקווה לחזור לשפיות.
אנחנו נמצאים ביאוש. אין לנו כוחות להתמודד.
את הנקודה הזאת מאוד קשה לי לקבל.
יש לה השלכה לא רק על ההתמודדות עם התאווה, אלא גם על כל דבר אחר בחיים.
אני לא אתן לתאווה להרוס לי את החיים.
הייאוש מבחינתי הוא לא בלקסיקון.
נכון, אין שום ספק שסתם ככה ביום בהיר זה לא ייפסק.
וכל עוד אני נמצא עם אינטרנט פרוץ, כמה חזק שאני אהיה, זה עדיין מסוכן.
אני צריך עזרה.
אבל זה לא אומר שאיבדתי תקווה. שכבתה האש של החיים שלי.
כוח היצר הוא כוח טוב. רק צריך להכווין אותו לכיוון הנכון.
יש לי את הכוחות לנצח את התאווה. כל החיים שלי עוד פרוסים לפני.
יש לנו את הכוחות לנצח את התאווה.
אני רוצה לצאת מהתאווה חזק.
ואולי אני טועה.
אולי אני רק מדבר ומדבר אבל בסוף אמצא את עצמי שנה הבאה בדיוק באותו מקום.
אולי.
אבל כרגע זאת הדרך שלי.
בע"ה אולי עוד אכתוב פוסט על זה.

מסכים איתך בשם ה'.

כאן חברים איבדו תקווה, התייאשו, אין כוחות יותר להתמודד.

אבל זה הכל כל עוד הם לבד, כל עוד הם בטוחים ב"כוחי ועוצם ידי", ושוכחים ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", כשמנסים להצליח לבד אז אחרי שנים על גבי שנים של הפסדים צורבים שכל מלחמה מתחילה מניצחון מסוים ומסתיים בכישלון מוחלט, זה הגיע למצב שכבר כח המלחמה הוא לא אמיתי, מיואשים כבר מהאפשרות לצאת מזה, לא מאמינים בכלום.
הייאוש לא בא כתוצאה מהצעדים, הוא לא תוצאה של הצטרפות לתכנית, הוא תוצאה של הכשלונות הבלתי נגמרים, של חיים מלאי סבל בלי תקווה.

ולמקום הזה באה התכנית ומביאה בשורה של ממש לאלו שלא הצליחו לבד: תתחבר לקב"ה, תעבור את המסע עם חברים נוספים, כאן זה כבר לא סיפור של ייאוש, של מצב אבוד. להיפך, עם הקב"ה יש משהו שבלתי אפשרי? עם חברים נפלאים שישגיחו עליך לפי שגיונותך יומם ולילה לאורך כל החיים זה לא אפשרי?

אדרבה ואדרבה, דווקא הצעד הראשון של ייאוש וחוסר תקווה להצליח לבד עם הכוח המוגבל שלי, מביא אותי לבשורה הגדולה ביותר של נקיות לאין קץ מיד בורא העולם האין סופי.

הצלחה רבה בכל אשר תפנה.