בס"ד

אתמול נכנסתי לפורום ולמייל ופתאום גליתי שיש כנס בלילה. היה לי רצון ללכת אבל פחד נוראי. עד אתמול לא דיברתי עם אף אחד מהפורום, לא סתם חבר, לא ספונסר, לא אף אחד. זה רק היה אני והמקלדת שלי.

ואז נס.

הרמתי טלפון לאחר מחסום של חודש שאני באתר לשני חברים מהפורום והגעתי לכנס. כמה חומות מאד רציניות בין האני החיצוני שלי לאני הפנימי התמוטטו אתמול כהרף עין. אין לי כל דרך להסביר זאת מלבד זאת שאני משוגע, ואתמול הבנתי "שגם זה בסדר" .

וואי

היה טוב לפגוש אותך (אם זה אתה ואני לא מתבלבל). מוזמן להתקשר.

כמוני כמוך. עד לפני כשנה. ישתבח שמו!


כמוני כמוך. עדיין.
בסדר. אפילו אפשר לומר בסדר גמור.

רוצה להשתחרר היקר, כנראה שבאמת רצית להשתחרר.
זה מאוד מעודד ונותן תקווה לשמוע שמי שרוצה ולא חוסם את האור האלוקי, זוכה לנס.

בהחלמה יש רגעים שבהם אנחנו נתקעים. נעצרים. מרגישים ש"את זה אני לא מסוגל לעשות". התופעה הזו נורמאלית... גם זה בסדר... זה קורה לכולנו. נהוג לכנות את זה "תקרת הזכוכית".
למה תקרת זכוכית? לעניות דעתי, כי זה מחסום עליון (תקרה) שעוצר אותי מלעלות למעלה. ולמה זכוכית? א. כי אפשר לראות בעדו. ניתן לחוש שאחרי זה יהיה יותר טוב. וב'. כי זה ניתן לשבירה.

אתמול בחסד הא-ל שברת את תקרת הזכוכית שלך. והנס התרחש. נשארת בחיים.
מאחל לך שתזכור את זה גם להמשך הדרך לשאר תקרות הזכוכית שתפגוש בהם. ושגם אותם תשבור ושנס ההחלמה יקרה לך שוב ושוב.

מאוד שמחתי לפגוש את החברים החדשים. אך מעומס יתר ב"ה אינני זוכר במדוייק שם לפרצוף. זה לא מוריד מהאהבה
אוהב
הושיעה