אחת השאלות המטרידות כבדות ומעיקות שליוו אותי מיום הגיעי להחלמה היא - 'לעשות או לא'...?! לימדו אותי שאפשר להחליט על ידי בדיקה של 'מה מניע אותי'. יש מניעים חולים ויש שאינם. בתחילה התבלבלתי המון, פשוט היו לי המון 'מניעים', גם סותרים, הסבירו לי שאין מה לעשות כך זה אצל מי שהתרגל 'לקחת' כל הזמן. לחיות על פי 'מה יוצא לי'. ההמשך היה יותר מסודר, לאט למדתי לזהות אותי, וכשלא זיהיתי לא עשיתי, (אגב, לפעמים גם חוסר עשיה היה מניע, זה עניין לפוסט אחר) היו גם מקרים שחשתי שהמניעים משולבים, שם קיבלתי החלטה בהתייעצות מוקדמת על כל מקרה לגופו, זה עבד לי, הייטב.
אחד הגורמים שהניעו ועדיין מניעים אותי, זו ההנאה 'ממה שאני טוב בו', יש נקודות חזקות באופיי שבאופן טבעי נח לי בהם. ללא מאמץ. עם השינויים המבורכים שמתחוללים בי לאחרונה אני חש שיתכן והגיע זמני להתקדם, זכיתי להפנמה עמוקה ורחבה יותר של מה שמניע אותי. שיש מניעים ראויים וטובים המייצרים ברדק... שכדאי להתחיל לבחון את המציאות בנכון ושאינו. בהחלמה למדתי שלא כל מה שאני טוב בו מגיע ממקום בריא.מאמר זה עלול לבלבל את קוראו ועל כן אקדים ואכתוב שזו החוויה שלי, יתכן מאוד שאצל אחרים המבט הנכון יהיה שונה.
כשאמרו לי 'שהמחלה שלי בחרה עבורי את הדברים שאני עוסק בהם', חשבתי שזה עוד משפט שכל איש מקצוע שמכבד את עצמו צריך לומר, לא התחברתי.. כי, מול התאווה זה די ברור.. לא? כשאמרו לי שגם את בת הזוג שלי מחלתי בחרה צחקתי בפה מלא כמי ששמע בדיחה טובה, הרי היא היתה הראשונה והאחרונה עימה נפגשתי (בהיתר) על ידי שידוך. החלטתנו להתחתן אחרי שלוש וחצי פגישות (כעשר שעות איכותיות...) רק אחרי זמן הבנתי שהבריחה שלי לנישואין נבעה ממחלה, ובהמשך קלטתי כמה שזו אמת, שאילו לא היתה יקירתי עונה על הקריטריונים החולים המאפשרים למחלה שלי להתקיים משהו בתוכי לא היה נותן לנישואינו להתממש...
כך גם בתעסוקה, לא התמקצעתי במה שאני עוסק וממנו הנני מתפרנס, ואני טוב בו. לא סתם טוב, יש שיאמרו ממש מוצלח. קחו לדוגמא ילד בינוני חסר ביטחון, שגדל בתחושה שאף אחד לא סומך עליו בשום כלום, כזה שלא נבחר לכל משימה, שהבטיח לעצמו שהוא יהיה אחר. ובגר ועמד בהחלטתו, הפך למנהל חברה האחראי על עשרות עובדים. הגם שבשנות ילדותו הוא צבר תסכולים אינסופיים, לכאורה, מה שחיסן וחישל את אישיותו (לפחות חיצונית) כדמות דומיננטית וחזקה. (לא אצל כל אחד ולא בכל פעם) למעשה 'הדיסק' שלו נצרב בכיוון הזה על ידי קשייו. יתכן מאוד שכאב הילדות שלו הוא זה שמניע אותו.
הוא הבטיח לעצמו שאצלו זה יהיה אחרת, ואכן, המאמץ נשא פירות, הוא עשה הכל והצליח לעמוד בהבטחתו לו. עשרות עובדיו מעריצים אותו. הפיצוי מילדותו מוגשם להלכה, אך למעשה הפצע בנפשו לא הגליד, הוא רק מכוסה במעטה של הצלחה. יתכן מאוד שדווקא כשיחווה את הכאב והצער, לכשיתאבל יחלים ויחווה נחמה אמיתית מול עברו, משהו בתוכו ירגע והוא כבר לא יצטרך להוכיח דבר למאן דהו, לא לעצמו ולא לאותם שחיים בתוך ראשו. כשהוא פשוט יחדל להילחם 'בשדי העבר', (אולי זו הסיבה ששינויים כל כך מרתיעים...) הוא יאבד עניין בעבודה, יצליח בה פחות ומפנימיותו יחוש בצורך עז בשינוי.
אגב, יתכן בהחלט (להבנתי) שכשידע 'המצליחן' סיבת משיכתו לתחום עיסוקו, יעבור תהליך נכון, יחלים ויסלח, הוא יוכל להמשיך בדיוק באותה עבודה. אבל ממקום אחר, זו לא תהיה אותה העבודה. כעת הוא עושה מה שנכון לו מתוך בחירה מודעת, לא כי יש מישהו או משהו שמפעיל אותו כאוטומט מבפנים. בניסיון להחזיר לעצמו משהו. במידה ויתאפשר לו הדבר נראה לי שזו תהיה חוויה מתקנת מתוך מודעות.
שמעתי לאחרונה סיפור נפלא, הפסיכואנליטיקאי פטריק קייסמנט משתף בספרו "ללמוד מן החיים" בהתמוטטות נפשית שעבר – "באמצע שנות העשרים שלי, עת נאלצתי להשאיר מאחורי דפוסי חיים ישנים ולעבור שינוי מהותי בחיי, שינוי אשר ממשיך לשרת אותי היטב עד היום" – בהמשך הוא מספר שיכול היה לדעת אינטואיטיבית האם נשים בסביבתו בהריון רק על סמך אינטואיציה... במהלך הטיפול המקצועי שעבר (זה שלאחריו הוא החליט להפוך לפסיכואנליטיקאי), הוא גילה שהיכולת הנדירה הזו פותחה אצלו כפיצוי על טראומה לא פשוטה מהילדות שלו, בעקבות הפלה של אימו.. ואכן, משהחלים מהטראומה, לאחר הטיפול, הוא איבד את אותה יכולת אינטואיטיבית...
זו אפשרות שכדאי להביא בחשבון. כנראה שהשינוי בגישה הוא כולל. על כל הקופה. על עצמי אכתוב שהמסע הזה נתן לי כל כך הרבה שאיני יכול להתווכח, נלקחתי למחוזות שלא ידעתי על קיומם. אני מוכן לוותר על כל דבר שאני טוב בו למען הטוב שבורא עולם מכין לי.
אני מאמין באמת שהוא יודע הכי טוב מה טוב.
