אחת התופעות שעוברות עליי מאז שהגעתי להחלמה זה שאני כל הזמן מגלה על עצמי עוד ועוד דברים. מידי תקופה אני מבין עוד משהו על עצמי, בין אם זה בנוגע למי שאני ומה שאני בהווה ובין אם זה בנוגע לעבר. פתאום אני יכול לראות כל מיני התרחשויות באור אחר מאשר הדרך בה ראיתי אותן וזכרתי אותן.

לאחרונה השתתפתי בקבוצה ועלה הנושא של הניתוק והבדידות שלנו כמכורים, ומיד הבזיקה בראשי המחשבה שזה יכול להסביר לי משהו שהיה תמיד בלתי פתור אצלי.

הספר הלבן (ספר הבסיס לגמילה מהתמכרות למין בשיטת 12 הצעדים) מתחיל בשורות האלו: "רבים מאיתנו הרגישו חוסר-התאמה, חוסר ערך בדידות ופחד. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים". כאשר קראתי את המילים האלו הרגשתי הזדהות מאוד חזקה איתם, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה זה נכון עבורי.

באיחור של יותר מעשרים שנה, הבנתי שהגילוי המוקדם של האוננות היה בעצם הרגע בו הפסקתי להתחבר ובמקום זה התחלתי להסתגר. יכול להיות כמובן שזה הפוך ובגלל הניתוק מהסביבה גיליתי את האוננות, אבל זה כבר מחזיר אותנו לשאלה מה קדם למה - התרנגולת או הביצה. הענין הוא שכלפי חוץ הייתי ועודני אדם חברותי, אפילו חברותי מאוד. תמיד אני במרכז ותמיד יש לי חברים, אבל רק אני בעצמי יודע שזה לא נכון. רק אני מרגיש את אותה חוסר התאמה, חוסר ערך, בדידות ופחד עליהם נכתב בספר הגדול.

את האוננות גיליתי כאשר הייתי בכיתה ו' (אגב, אף אחד לא אמר לי שיש דבר כזה, ובודאי שאף אחד לא הדריך אותי. זה הגיע מבפנים ובאופן טבעי לחלוטין, מה שמחזק אצלי את ההבנה שמדובר במחלה שאין לה קשר לסביבה או להשפעה שלה). מיד אחרי האוננות הרגשתי מבפנים שמשהו לא תקין בכך, אבל כמובן חזרתי לאונן שוב ושוב ושוב. הדבר הנוסף שהיה באותה שנה הוא שלא רציתי לעלות כיתה ודיברתי עם ההורים שלי על כך שאשאר כיתה. זה מוזר כי הייתי תלמיד מצטיין ולא היתה לכך כל סיבה, אבל הרגשתי שאני מאבד את המקום שלי בחברה.

(היה כמובן שלב נוסף שזה הבדידות בתוך הנפילות עצמן, אבל זה נושא אחר לפוסט אחר).

רק כאשר הגעתי להחלמה מצאתי חיבור אמיתי עם חברים, חיבור שמבוסס על כנות ופתיחות, חיבור שהוא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בזכות התכנית של הצעדים. אבל הגמילה מההתמכרות למין ולתאווה ועשיית הצעדים על בסיס יום יומי נתנה לי הרבה יותר מכך: לא רק שיש לי חברים אמיתיים בתכנית, אלא שעכשיו אני יכול להתחבר עם אנשים אחרים (גם כאלו שאינם בתכנית ואינם מכורים) ולהרגיש שווה ערך ולא בודד ומפוחד.

מזדהה במאה אחוז.

אז מה בעצם אתה אומר?

בדידות = סודות אפלים?

נכון אבל לא מדוייק.

כי בדידות היא מחלה בפני עצמה בלי קשר לסודות שלי. ברור שגם סודות הם מחלה, אבל בדידות היא מאפיין בולט של המחלה שלי גם בלעדיהם.

והאופטומיסטים יאמרו שהבדידות היא הקצנה של האינדבדואליות, לא?

אם אני אינדבידואל שלם ובשל, אין שום סיבה שארצה להתבודד מהחברה. דווקא מפני שאין לי מרכז יציב אני מפחד מאנשים ונוטה להתבודד.

למיטב הבנתי, אין דבר שהוא טוב מוחלט או רע מוחלט, ולמרות שניסיתי מאוד, עדיין לא הצלחתי אף פעם לחתוך פרוסה דקה כל כך עד שהיא היתה בעלת צד אחד בלבד. לכל דבר יש מעלות ולכל דבר יש שני צדדים.

זה נכון גם בנוגע לבדידות, סודות ואפילו בנוגע להתמכרות ולרעל - תשאל את מי שמקבל כימו.

השאלה היא לא מה נכון באופן תיאורטי אלא מה נכון עבורי. או במילים אחרות: זאת שאלה של מינון. אדם שלא מסוגל להיות לבד בכלל כי הוא צריך כל הזמן אישור מהסביבה שלו - יש לו בעיה. לעומת זאת אדם כמוני שלא יכול להתחבר עם אנשים כי הוא מפוחד ומרגיש חוסר ערך וחוסר התאמה - זה אומר שהמינון של הבדידות בו אני משתמש הוא גבוה מאוד ולא הגיוני. זה כבר נקרא פגם אופי.