בוקר טוב חברים יקרים,

לפני שבועיים בערך, התכתבתי עם אחד הטרמפיסטים בפורום (דהיינו אחד שהבזיק כאן, פרסם כמה הודעות ונעלם כאילו בלעתו ההודעה) בנושא ההחלטה להפסיק. הוא כתב שצריך החלטה חזקה להפסיק ואני טענתי שבמצב שלי שום החלטה לא תעזור. החלטתי אלף פעם, החלטתי מליון פעם. כלום לא קרה. מה אפשר לעשות? התאווה יותר חזקה ממני ולכן אני לא יכול לעמוד בהחלטות שלי.

אז בשבת חשבתי על זה קצת ונראה לי שזה לא לגמרי מדוייק. אני לא מתכוון שההחלטה היתה מחזיקה אצלי, אבל שלפני הכל חייבים החלטה. תשאלו: אם ההחלטה לא עוזרת במילא, למה להחליט? שאלה טובה ועליה אנסה לענות היום.

בטח כל אחד כאן מכיר את ההרגשה שתוקפת אותי אחרי תקופה קצרה שאני מקפיד על שמירת העיניים. הרגשה של "טוב, אני לא רוצה ליפול, אבל אולי קצת לשטוף את העיניים", משהו כמו "מה? עכשיו לכל החיים אני לא יראה נשים יפות?" או "אני רוצה להישאר נקי, אבל גם קצת טיפה ליהנות מהפרי האסור". וההמחשבות האלו לא שייכות כעת למאבק (שיישאר קשה תמיד) בתאווה, ולא קשורות למאבק של שמירת העיניים. זה משהו אחר לגמרי.

זה שונה כי אני לא מדבר על התאווה עצמה שתוקפת אותי ואיתה אני מתמודד, כאן זאת תאווה לכך שתהיה לי תאווה... כך הרי כתוב בפסוק על בני ישראל שהם "התאוו תאווה". היתה להם תאווה לכך שתהיה להם תאווה.

ואם אני בשלב הזה - אני בבעיה. כי כל זמן שלא ברור לי שהתאווה היא רעל - אני לא ייצא מהבוץ. הרי אנחנו יודעים שהתאווה היא הפתרון שלנו ולא הבעיה, הבעיה היא בכלל אחרת לגמרי. אז כל זמן שלא מחקתי את הפתרון הזה מרשימת הפתרונות, ברור שהוא יהיה זמין עבורי בפעם הבאה שאתקל בבעיות שלי. אם הבעיה שלי היא כעס שמוביל אותי לתאווה, ברור שבפעם הבאה שאכעס - ארוץ לסם המועדף עליי (תאווה) כי זה בראש הרשימה.

שלא תחשבו שאחרי שאני מוחק את התאווה מהרשימה אז היא עוזבת את החיים שלי. ממש ממש ממש לא. אבל אחרי שמחקתי אותה מהרשימה בגלל הבנה עמוקה שזה רעל עבורי וזה לא פותר לי את הבעיה, אז אני מתחיל לחפש פתרונות אחרים. רק כאשר התאווה מבחינתי היא לא אופציה, אני אשקיע באמת בכלים שיתנו מענה לבריחה שלי מעצמי ומהחיים. אני יכול להיות בקבוצת תמיכה ולעשות הכל, אבל כל זמן שלא ברור לי שהתאווה היא רעל - אני לא באמת יתקדם. אני כל הזמן ימשיך לפזול ולברוח. לכן חייבים להחליט.

ומה קורה אחרי ההחלטה? המלחמה משנה כיוון.

אשתדל להסביר את זה עם דוגמא. כשאני משווה את מלחמת יום כיפור למלחמת לבנון השניה, בשתיהם נלחמו אבל המלחמה היא אחרת לגמרי. במלחמת יום כיפור נלחמו לא להפסיד, נלחמו כדי שארץ ישראל לא תיפול כולה ויהיה חורבן הבית. במלחמת לבנון השניה נלחמו לא להפסיד אבל יחד עם זה אף אחד לא חשב שחיזבאללה יכבוש את הארץ. היתה מלחמה קשה מאוד בה נהרגו חיילים, בה הופגזו יישובים וכן הלאה אבל לא פחדו שהארץ תיפול. אז יש לנו שתי מלחמות אבל שונות מהקצה אל הקצה. כך אני מרגיש עם החלטה ובלי החלטה.

כל זמן שלא החלטתי ש"נפילה" היא לא אופציה בשבילי, המלחמה היא האם ליפול או לא. כאשר החלטתי שנפילה זה לא אופציה כי זה רעל, עדיין יש לי מלחמה יומיומית, אבל המלחמה היא אחרת לגמרי. המלחמה היא לא לרצות ליפול, המלחמה היא לא לרצות להסתכל, המלחמה היא לא לרצות גם קצת. וזה לא מלחמה קלה בכלל, כי אם נפסיד במלחמה הזאת - אז המלחמה הבאה כן תהיה על הנפילה (ובדוגמא הקודמת: אם ישראל היתה מפסידה במלחמת לבנון השניה, המלחמה הבאה היתה שוב על כל הארץ).

אז לא, ההחלטה הזאת לבד לא שווה כלום. החלטתי אותה מליון פעמים וזה לא עזר. אבל כאשר אני יוצא לדרך של החלמה (כל אחד בשיטה שהוא מאמץ ומשקיע בה) צריך להקדיש זמן ומחשבה מעמיקה בכך שמה שלא יהיה - הרעל הזה הוא לא אופציה עבורי.

בעקבות המייל היומי שבת וקראתי את הפוסט הזה של זלמן.

זלמן כתב :

"זה שונה כי אני לא מדבר על התאווה עצמה שתוקפת אותי ואיתה אני מתמודד, כאן זאת תאווה לכך שתהיה לי תאווה... כך הרי כתוב בפסוק על בני ישראל שהם "התאוו תאווה". היתה להם תאווה לכך שתהיה להם תאווה"
זו תמצית הבעיה האישית שלי - אני שב מתאווה לתאווה. אם אני לא ארצה התאווה לא תתעורר מעצמה. בכל הפעמים שנפלתי בשנים האחרונות תמיד רציתי ליפול- רציתי לעורר את התאווה. זה עשה לי טוב. זה היה כיף, משחרר, מרענן, מוציא מהשגרה.

התאווה אצלי נשלטת כל עוד אני לא מעיר אותה. ואני לא מעיר אותה כל עוד אני לא רוצה להעיר אותה. תמצית העבודה שלי היא לחזק את הרצון הטוב. .

אין דבר העומד בפני הרצון- זה פשוטו כמשמעו - כשמופיע הרצון הפנימי אין דבר שיעמוד בפניו. הרב וולבה בעלי שור חלק א' כותב על הרצון הזה. זה כח אדיר הרבה יותר חזק מ - "אני רוצה מסטיק".

איך לחזק את הרצון הטוב?

א- להבין שהתאווה זה רע כל כך ומבזבז לי את כח החיות שלי- רעל,  כמו שזלמן כתב.
ב- להתכתב בפורום - לתדלק את הרצון הטוב, את הרצון להמנע משימוש בתאווה- על ידי קריאה וכתיבה בפורום.
ג- לקרוא ספרים מחזקים - יש לי במשרד ספרייה שלמה במגירה- אשיב ממצולות- תפארת בחורים- האיסור החמור- קונטרס קדושת הברית.
ד- שמירת העינים אצלי מחזקת את כח הרצון כי היא מרחיקה כל טעם בתאווה. הצצה פה ושם זה כמו טעימה בקצה הלשון של תאווה. טעימה גוררת "שלוק"- שלוק גורר "לגימה" עד שהבקבוק פתאום ריק.

דרך אגב לגבי שמירת העינים יש ספר חזק מאוד ששמו "והאר עינינו".

תמיד כשדיברו איתי על שמירת העינים דמיינתי איזה "דוס" שנראה דוחה, חליפה מוכתמת מלאה קשקשים, ופיאות עצומות מימדים, מבולגנות כאלו..., כובע עם כתמים ירוקים שמכסה חצי פרצוף, ומשקפיים עם סלוטייפ עבה.
לא התחברתי..

הספר "והאר עינינו" שינה לי את המבט לגמרי. מספיק לקרוא מה כתוב בשער הספר להבין את הגישה

                          "והאר עינינו" - בו יבואר עניין שמירת הראיה מתוך רצון ושמחה.

ואידך זיל גמור. (נכתב על ידי יהודי בשם גולדשמידט מקרית ספר)


במקביל - אני צריך לעבוד על הסיבות שגורמות לי לרצון להתאוות. בריחה מהמציאות.
מתוך הנחה שהרצון לברוח מהמציאות תמיד ישאר שם, צריך למצוא אלטרנטיבה לבריחה. במקום לברוח לתאווה- לרוץ לקב"ה, וכפי שכתבתי בעבר- למצוא פעילויות מרגיעות אחרות. 

יפה מאוד. בתכנית של הצעדים יש הסבר מפורט מאוד על ההבדל בין התאווה עצמה לבין ההתמכרות. הם קוראים לזה כוח לא טבעי שמתלבש ברצון טבעי לחלוטין.

התאווה היא לא הרצון למין. התאווה היא כח לא טבעי שיש לנו בראש והכח הזה "התלבש" על הרצון הטבעי שיש לנו ועיוות אותו לחלוטין.

וואו,
זה היה קצת מדי מתומצת בשבילי. תסביר קצת יותר.

השתמשת כאן בשלושה מושגים רצון למין, תאווה והתמכרות. תסביר לנו את היחס בינהם.

לא קל, אבל אנסה בכל זאת.

הרצון למין הוא צורך טבעי רגיל שה' ברא והטביע בנו, בדיוק כמו הרצון לאכול. אדם רגיל אוכל שלוש פעמים ביום, לפעמים מרשה לעצמו סעודת שחיתות, לפעמים צם יום אחד, אבל כל זה עדיין דבר טבעי ורגיל. כך גם בעניננו: אדם רגיל (לא מכור) מקיים יחסים, לפעמים יכול להיות שתהיה לו תאווה רגעית, הוא מסוגל אפילו ליפול, לעתים הוא דווקא פרוש יותר, אבל כל זה הוא דבר טבעי ורגיל. דרך העולם.

התאווה היא בעצם הכח הלא טבעי שלוקח את אותו צורך טבעי ומעוות אותו.

אם אני אראה בן אדם נורמלי, סיים ארוחה במסעדה ויוצא לחטט בפח כדי למצוא עוד חתיכת עוגה (ולא מחוסר כסף), אני יבין שאיזה כח לא נורמלי, התלבש בתוך הצורך הטבעי כל כך לאכול.

זה מה שקורה לי: אני נמצא עם אשתי, ואח"כ הולך לחטט בפח זבל (הכי מטונף בעיר) כדי לחפש עוד חתיכת זבל. עבור מה? אני לא מחפש להשקיט שום רעב מיני כי כבר השקטתי אותו. אבל יש דחף לא טבעי שהתלבש בתוך הדחף הטבעי והרגיל שלי למין, ועיוות אותו לחלוטין.

כאשר זה קרה - אני כבר לא מחפש באמת לקיים יחסים. התאווה שלי לא קשורה לזה בכלל. יש לי "תאווה". נקודה.

כעת הבנתי,

נראה לי שבמשפט הראשון בהודעה הקודמת שלך יש טעות במינוחים.  צריך להחליף את המילה "התמכרות" ב "רצון למין"

צודק. טעות לעולם חוזרת.

מתחבר לי מאוד התחושה שזה כח על טבעי עם מה שקראתי בתניא שיש בחינת עשרה כתרים דמסאבותא.
שידוע שספירת הכתר היא חיצונית משאר הספירות כמו כתר גשמי שיושב על הראש ולא בתוכו כמו המוח..
ולכן כל ההחלטות שבאו מבפנים- מהמוח לא עזרו לי ..
לכן ההתמודדות היא אחרת בשלב המוקדם להיכנע
ולהיות רך כקנה, (אני לא יכול -מוריד תראש-צריך עזרה)
ולא קשה כארז (אני חזק-בקטנה-מסתדר לבד)
(שאז הנפילה/מעידה/ שוברת אותך)
כי שאני מוריד את הראש ומפנים שרק כח עליון  ישחרר אותי הכל עובר בלי לשבור אותי

מקפיץ