הדבר היחיד שידעתי על קבוצות הצעדים לפני שהגעתי אליהן בעצמי היה שהחברים בה מצהירים "שלום, קוראים לי פלוני ואני מכור". לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה צעדים ובודאי שלא ידעתי שזה שייך איכשהו גם להתמכרות למין ולתאווה, אבל ידעתי שיש דבר כזה שנקרא AA (ראשי תיבות של אלכוהוליסטים אנונימיים), ושהם מתאספים בכל מיני מקומות חצי מוזנחים, יושבים במעגל ומצהירים שהם אלכוהוליסטים. לא הבנתי את הקטע הזה, ולמען האמת גם לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה. עבורי, AA היה ענין לחידון בו אני צריך להפגין ידע כללי, לא שום דבר מעבר לכך.
היום אני מבין שאם אני רוצה להישאר מפוכח ונקי יום אחד נוסף - אני צריך לעשות בדיוק את מה שהאלכוהוליסטים האלו עושים. להודות בפני עצמי ובפני חברים נוספים שאני חסר אונים מול התאווה, ושחיי הפכו בלתי ניתנים לניהול. זה לא ענין חד פעמי שאני עושה וממשיך הלאה בחיים שלי, אלא משהו שילווה אותי עד הקבר (ואם שפתיי ידובבו משהו בקבר, קרוב לודאי שזה יהיה "הכינוי שלי הוא סוד הכניעה ואני סקסוהוליסט, מכור למין ולתאווה").
זאת לא סתם תזכורת עבורי אלא ענין של חיים ומוות. למשל אתמול בלילה לקחתי לידי גליון של נשיונל ג'יאוגרפיק ומסתבר שמאז שכולנו עזבנו את הבית, אבא שלי התפטר ממשרתו כחבר וועדת הביקורת של העיתון מטעם העדה החרדית, והוא כבר לא מצנזר אותו כפי שהיה עושה כאשר הייתי ילד. היתה שם תמונה מאוד מעניינת הקשורה לאורח החיים בשבט נידח, מה שריתק אותי מאוד. העובדה השולית של חוסר הלבוש של המצולמים לא הדליקה אלי נורה אדומה בהתחלה, כיון שהייתי משוכנע שאני בכלל לא בקטע ומעניינת אותי התמונה עצמה.
הנס שלי הוא שאין יום בו אני לא מזכיר לעצמי שאני סקסוהוליסט, חולה, מכור לתאווה. הבנתי שאני לא אדם רגיל. נכון, יש אנשים שיכולים להסתכל על התמונה באופן אובייקטיבי ולראות בה את מה שהצלם רצה לצלם, אבל אני לא. אני מכור למין ולתאווה וככזה - אני רואה רק את מה שאני רוצה לראות.
השלב הבא הבלתי נמנע היה להודות שאני חסר אונים ולא לחזור לתצלום. שיתפתי על כך גם אדם נוסף כדי לא להישאר עם זה לבד בראש, כיון שהנסיון שלי מוכיח שהמחלה אוהבת חושך, ואם אני רוצה שחרור - צריך להוציא הכל לאור. אם לא הייתי נוהג כך, השלב הבא הבלתי נמנע היתה התחלת פנטזיות ודרדור במהירות האור לכיוון תאווה.
תודה לאלוקים על התזכורת שאני סקסוהוליסט, ואני חסר אונים לחלוטין מול מין ותאווה.
