כותרת הזויה? אולי,
ידידי לא איבדתי את השפיות, להיפך, התפכחתי!
חברים יקרים, אני הייתי מלא טרוניות כלפי הבורא, למה הוא עשה אותי כזה?
למה היצר הרע שלי כ"כ גדול? למה אני כ"כ מרוכז בעצמי? למה אני לא נורמלי?
למה מגיע לי העונש הזה להיות "סקסוהוליסט" - מכור לתאוה, למה? למה? למה?

והנה יום אחד אני שומע חבר SA חולק בקבוצת 12 הצעדים, את אשר על ליבו,
וכך הוא אמר: אני אסיר תודה לאלוקים על שזכיתי להיות סקסוהוליסט,
כי רק בזכות זה אני מצליח לחוות קרבת ה', אמונה וביטחון ברמה כזו שלא היה לי שום סיכוי להגיע איליו
בלי תכנית הצעדים, שאליה לא הייתי מגיע אילמלא הייתי סקסוהוליסט, עכ"ד.

ואז נופל לי האסימון וההכרה מכה בי בחזקה, אני מתלונן? אני צריך לרקוד משמחה,
אשרינו שזכינו להתקרב לבוראינו, אשרינו שזכינו להיות סקסוהוליסטים,
שוה כל השנים של תסכולים ותסבוכות נפשיות,  כל הסבל והמלחמות , הכאב והגועל העצמי,
הכל שוה, בשביל העוצמה האין סופית של קרבת ה' שאנו יכולים להשיג בעבודת הצעדים.
                  "ואני קרבת אלוקים לי טוב"
המחשבות הללו מבשילות במוחי אט אט , והנה אני קורא בספר הגדול (של AA)
בסוף פרק 4 "אנו הכופרים" ואני מצטט: אלוקים אכן בא אל כל אלה שבאמת ובתמים חיפשו אותו,
כאשר אנו התקרבנו אל האלוקים - האלוקים גילה עצמו בפנינו. עכ"ל
אני קורא שוב ושוב את המשפטים האלו , (לא להאמין שגוי כתב את זה),
ולפתע אני מרגיש שעשרים שנות סבל ויאוש היו שוים ,
                    אני שונה !!!
כי אלוקים בחר בי ובכם להיות הקומנדו שלו , החיילים שנשלחים למשימות הקשות ביותר , עמוק עמוק בשטח האויב,
ב"תהום נוקבא רבה" ממש פשוטו כמשמעו, כן ידידי לנו הזכות להתקרב אל ה' באופן הנעלה ביותר,
אם נתמיד בעבודת המידות- הצעדים אנו נחיה  עם הקב"ה כל רגע ורגע ללא הסחת דעת כלל,
    היש זכות גדולה מזו?    האם זה לא שוה?

אז נכון ידידי אני בתחילת הדרך , רק מתחיל ללמוד , מתמקד בצעדים 0-3 ,
אבל כבר מרגיש התרגשות עצומה מהתובנות שניגלו לי בחסדו יתברך.
ואסיים בציטוט נוסף מהספר הגדול: "שום דבר אינו קורה בעולמו של אלוקים בחינם"
אז תודה אבא אוהב, אלף פעמים תודה,
אני אסיר תודה על הזכות הגדולה להיות סקסוהוליסט
אוהב אתכם
מוטי

אנשים הולכים חיים שלמים בלי לדעת מה המטרה שלהם בעולם. בלי לדעת איפה נמצאת נקודת השלימות שלהם. הנקודה שאם ישיגו אותה, עולם שלם של רוחניות יפתח בפניהם.

אנחנו יודעים בדיוק איפה נמצאת נקודת השלימות שלנו. אנחנו עכשיו רוכשים כלי נשק וכלי עבודה להשיג את אותה נקודת שלימות.

על הזכות הזו לא הייתי מוותר בחיים.

אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו

מוטי בוקר טוב (אצלי...)

באחד המיילים הראשונים שקיבלתי מהאתר הנפלא שלנו, היה מישהו שהודה לה' על כך שהוא מכור. אני התעצבנתי קשות וטענתי שהבן אדם לא שפוי. מה יש להודות על המחלה, ואיך אפשר להפוך את הבעיה הנוראה למתנה? ממש כעסתי...

לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא המצאה שלו וגם לא שלך. זה כתוב מפורש (כמו כל דבר) בתורה שלנו. כתוב שבעלי תשובה "זדונות נעשו להם כזכויות". וזה דבר הזוי. מילא להפוך להם את הזדונות לשגגות - ניחא. אפשר אפילו ללכת קצת יותר רחוק ולמחוק לגמרי את הזדונות, אבל למה להפוך לזכויות? לא הגיוני. אבל מוסבר שבגלל הזדונות הם הגיעו לקרבת אלוקים שלא יכלו להגיע אליה בלי העבירות הקשות שביצעו, ואז יוצא שהעבירות עצמן הם שלבים בסולם לעלות ולהתקרב לה'.

כך גם אצלנו. ההתמכרות היא נוראה, העבירות הם קשות מנשוא, אבל אם לוקחים את זה לכיוון הנכון, אפשר להגיע לגבהים שבלי ההתמכרות אי אפשר להגיע אליהם. אני עדיין לא בשלב הזה, אבל אני בפירוש רואה את הסולם עומד מוכן שאטפס עליו.

מוטי היקר. ביטאת כל כך יפה את הסנגוריה היחידה שאני מוצא לעצמי בערב יום הכיפורים בכל שנה. שירדו לי דמעות בעיניים.
הרשה לי בקצרה להמשיך את דבריך, ולנסות לשכנע את זלמן ידידנו, שלמרות שהוא לא מודה בזה, כל הפוסטים שלו משקפים את הדבר הזה בדיוק.

לפני מספר שנים, כשעוד לא הודיתי בפני עצמי שאני מכור, התנדבתי במוסד לגמילה מסמים למספר שבתות.
באחת השבתות, אמר לי אחד מאנשי הצוות (שהיה מכור בעצמו) אתה לא מבין, על מנת לשרוד האנשים האלה חייבים לעבוד על עצמם באופן שאנשים רגילים מגיעים אליו לעתים רחוקות בלבד. אין לנו ברירה, הוא הסביר לי, זה או שאני מתעלה ומרומם את עצמי, או שאני קורס. אדם רגיל יכול להישאר רגיל, אנחנו המכורים, חייבים הכל 'חזק', הכל 'בגדול'.

זלמן, אני לא יודע אם אתה שם לב, אבל הכנות והעוצמה שבה אתה כותב כאן בפורום מראים לכולם (חוץ ממך, כנראה), שהשתנת. הדיבור שלך נוגע באנשים מכיוון שכולנו מרגישים את הכאב ממנו הם נובעים, ואת המעין הטהור של נשמתך שמברר, לומד ומנסה להתבסס בחייך.
אולי אצלי ואצל מוטי הדבר הזה יותר מוחשי בתודעה, אולי אנחנו יותר מרגישים איך בלי ההתמכרות הזו לא היינו מחוברים אל הקב"ה באופן כל כך עמוק, אבל אם אדבר בשם מוטי עלי לומר שאצלך אין בכלל שאלה.

נתן

אחי היקר נתן,

אני שמח ומתרגש לקרוא את הדברים שלך.

אני לא אומר שלא עברתי שינוי, אני כן אומר שאני עדיין אותו אדם. בתכניתי לפרסם הלילה פוסט על היום התשעים ואחד, שם אנסה להסביר מה הכוונה בסתירה שבמשפט הזה. כן, גם השתניתי וגם נותרתי אותו אדם. גם עבדתי קשה וגם לא התקדמתי כביכול.

שוב תודה

זלמן