אני בדיכאון! א) לכל החיים. ב) מחלה משפחתית.

מחשבות מתגנבות לראשי: מחשבות מדכאות ביותר: למה דווקא אני "נבחרתי" להתמודד עם זה? האם אדע אי-פעם שלווה מה היא? האם אזכה למנוחת-הנפש? האם אחוש ברוגע? בשקט נפשי? במיוחד עכשיו שאני נמצא כאן במוסד-שיקום נפשי ואני רואה סביבי את כל אותם האנשים. ושואל א"ע מה אני עושה כאן? ואיך הגעתי לפה? אז נכון שאני פה רק לחמישה ימים ולא לן במקום. לעומת האחרים ששוהים כאן 5-6 שבועות באש"ל מלא... אבל האם זה אומר שאני יותר בריא מהם? או שאני חי באשליות\בהכחשה? או שבס"ה אין לי את האמצעים?

וכן: "האם אספיק לעצור את הרכבת המידרדרת לתהום לפני שגם ילדי הדרדרו איתה או שאיחרתי את המועד"?

והטרופיסטים כולם "בוגרי" המקום. כולם עברו את תהליך הגמילה הזאת. מה זה אמור להגיד לי? מצד א' זה מצויין! הם לא רק כאלו שלמדו את המקצוע באונברסיטה. הם "חוו זאת על בשרם". מכירים את הבעיה מקרוב כולל מה שעבד להם. (ומה שאבד להם.) מצד שני - מפחיד! אחרי עשרות שנות נקיון הם עדיין כאן.

ומי שראה את ההודעות שלי בענין "לכל החיים" בוודאי מרים גבה. אתה? הרי כתבת שאין מה לחשוש מ"לכל החיים" והנה? הפכת את עורך? אז כנראה שאני מכור אמיתי! עובר במהירות אדירה מקבלת המצב והשלמה לפחדים וחששות!

אפשרות ב': אני חזק בקבלת מצב האחרים, אך כשהמראה מפנה כלפי אני מתחיל לשקשק!

אוהבים

שלום. תודה לך. לימדו אותי שתכל'ס אני לא רוצה להחליף את הפקל'ע שלי...  אינני יודע מדוע דווקא אתה. או אפילו למה גם אתה, לא נראה לי שיש לבן אנוש את היכולת לענות על השאלות הללו. ועם כל הכאב, ויש בך המון ממנו, למעשה התהיה הזו לא תקדם אותך. מה שאתה עושה עם עצמך בחודשים האחרונים כן, מאוד. גם אם אתה לא חש בשינוי הוא ניכר מבין לשורות של מה שאתה מעלה לכאן.

איני יודע בדיוק מהו מצבך, ויתכנו עוד עליות ומורדות רבות, אך ברי לי שמכל הזמן בו שהינו יחד בפורום לא חשתי ברוח שכזו נושבת מכיוונך. אני לא בא לתת לך ציונים, זה פשוט בולט למי שקורא אותך זמן. אל תרפה, תמשיך. סביר להניח שעוד דברים טובים יקרו לך.

בהצלחה בהחלמה. 

לימד אותי חבר ותיק שפחדים וחששות הם טבעיים אבל אסור לנו לתת לרגשות הללו לנהל אותנו. אני יודע שקל לכתוב וקשה ליישם. במעט זמן שאני כאן, אני עובד על הנקודה הזו חזק חזק.

אל תתייאש אוהבים אותך

תודה לכולם. אכן הייתי זקוק למילים האלו ברגעים האלו.

אסירות. הבנתי מתגובתך שגם העליות והמורדות הן חלק בלתי נפרד מההחלמה. עודדתני. חשתי רגשי-אשמה. (אני חזק בזה) לאחר שחשתי עצמי במקום יותר טוב פתאום שוב חלה נסיגה? ורק בגלל (או למרות) שאני לוקח צעד גדול בהחלמה? (כך הגדירה זאת הפסיכולוגית שהמליצה לי על המקום) והנה באתי וראיתי את ה"עליות ומורדות" אז אני נורמלי... (הפסיכולוג כאן אמר לנו שאין כזה דבר נורמלי... לכולם יש עליות וירידות...)

ותודה שהזכרת לי שהפקל'ע מגיע לכל א' מאבא אוהב שיודע מה לארוז בכל שקית...

מתנת אחי היקר,

מהדהד באזני המשפט "טוב לך תשמח. קשה לך תצמח"...
זה לא מקרה שיש לנו עליות וירידות.
כשאני עולה ועולה, ובאיזשהו מקום נעצר, קוראים לזה כאן "תקרת הזכוכית". למה זכוכית, כי היא שבירה. אם רק אפעל נכון.
תקרת הזכוכית היא, כשאני לא מוכן להרפות, לא מוכן לקבל את עצמי, לא מוכן לצעוד איזה צעד, לא מוכן לקבל את דברי הספונסר אם לא הבנתי אותם. לא מוכן לכתוב, לא מוכן להקריב, לא מוכן לשחרר, לא מוכן לסלוח או לבקש סליחה, כל המעצורים הללו הם תקרות של זכוכית. וזה בסדר. זה קורה לכולנו וזה חלק מהתהליך.
מה שקורה אז, זה שבאה ירידה. כשלא מתקדמים הולכים אחורה. אבל ניתן לקחת את הירידה כתנופה... תנופה שעם העוצמה שלה נוכל לשבור את תקרת הזכוכית.

ומכאן נובע הרעיון, קשה לך? תן גז קדימה. אל תעגל פינות. החלמה החלמה החלמה. פעולות פעולות פעולות. חיבור חיבור חיבור. אלוקים. ואז, תצמח!

אוהב
הושיעה

תודה.

אכן הבינותי (אני מקווה) מדוע  פתאום "ירד לי המצב-רוח" וחזרתי לשאלת המליון דולר של "למה דווקא אני"! הייתי במקום שהיה קשה לי לקבל את המציאות שהגעתי לשם. קיבלתי שם המון אך יחד עם זאת המחשבות הללו חזרו לראשי. ולמרות שהיום אני מאושר שהייתי שם (והלוואי והייתי יכול לשהות שם עוד מס' שבועות) קשה לי עם "קבלת המצב". ואם היו עושים אק"ג למצב רוחי זה היה משתולל בצורה פראית ביותר. מ"מאושר במצב" ל"דיכאון כרוני" וחוזר חלילה.