שלום לכולם!
אני חסר אונים מול המחשב תקשורת המונים, ולא יודע מה לעשות בעניין :-[

אני יושב כבר כשעתיים מול המחשב, משתדל לא לשקוע באקטואליה, משתדל לא לשקוע בספורט, משתדל לא לשקוע כאן בפורום...

אחד הסימנים שנתתי לעצמי כי אני נמצא על דרך היא תפוקה בעבודה: אם אני מצליח לעבוד, סימן שאני בנתיב של בריאות והחלמה. מה שאני שוכח הוא שזה [b]סימן[/b] ולא סיבה (בכל זאת -  כמה שנים בישיבה...). כלומר: תפוקה בעבודה יכולה להיות סימן לזה שמסרתי את חיי ושאיפותי לקב"ה, אך הפיכת התפוקה בעבודה לרצונותיי ושאיפותיי היא שוב מסלול של התמכרות אחרת. קטלנית לא פחות...

חסר אונים, ולא מצליח לעשות את צעד II. גם כשאני פונה לחבר, מיד אחרי ניתוק הטלפון אני שב ומעביר את שאיפתי להצלחת העבודה, הרי זה הדבר הנכון לעשות, ואין שם תאווה... :-[

לא יודע מה לעשות!

לי עוזר לפתוח מעגל: להתקשר לחבר ולהגיד לו שעכשיו במשך שעה אני עושה רק משימה X על המחשב, ואם ארצה לחרוג ממנה אתקשר קודם. אני מכבה את הדפדפן ואת המייל ואת הצ'ט ואת הטלפון ואת חיבור האינטרנט לגמרי אם אפשר, ובסוף השעה מתקשר לסגור את המעגל.
ועוזר לי גם לשאול את עצמי: האם אני כעת לוקח או נותן. כשאני נותן יותר קל לי לעבוד מאשר כשאני לוקח. אז אני מתפלל להיות נותן

וואו, נתינה זו סיבה, לא סימן!...
תודה!

קווה,

דבר ראשון אני ממש מזדהה זו בדיוק הבעיה שלי.

כאשר ניסיתי לראשונה להילחם בתאווה החלטתי לעבור לאינטרנט מסונן - רימון. ובאמת בהנחה שאתה לא האקר מחשבים אי אפשר לראות שם פורנו אבל אקטואליה פוליטיקה ספורט וכו' יש. ובאמת התחלתי להתמכר לזה והייתי מבזבז לא מעט שעות על שטויות והבלים.
השלב הבא שלי היה לעבור לאתרוג - אינטרנט מסונן למהדרין אבל לאשתי היה קשה עם זה, היה חסר לה YOUTUBE וכו' ולצערי לפני שבוע חזרנו לרימון.
אבל הצבתי לה תנאי שלי אין את הסיסמה לחייגן ואם אני ארצה להתחבר אצטרך לבקש ממנה.
עשיתי זאת מחוסר ברירה אני יודע שאני אדם חולה ואין טעם להיאבק בדבר שחזק ממני עשרות מונים - אני פשוט חסר אונים. גם באינטרנט רימון מצאתי תכנים לא צנועים (באתרים לכאורה כשרים ונקיים) שרק אדם חולה ולא שפוי כמוני מסוגל לחשוב עליהם. כמובן שלא אפרט על מנת לא לספק רעיונות למישהו.
אני החלטתי שאין לי סיכוי להתמודד לאורך זמן מול סכנות האינטרנט שמצויות גם ברימון ומכיוון שלאשתי חשוב שיהיה אינטרנט רימון ולא משהו יותר מסונן לא נותרה לי ברירה אלא פשוט לברוח מזה. למזלי אשתי מכירה את הבעיה ותומכת בי ואני אסיר תודה על כך לא מובן מאליו.

בן