בחיי אדם יש מעת לעת הזדמנויות מהן הוא יכול להפיק תועלת רבה, יציאה משיגרה היא אחת מהמצוינות. כזו שנפלה בחיקי הבוקר היתה מהמשובחות. אסירותודה על הנוכחות. אתפלל שיהיו הדברים לתועלת.

מסיבה טכנית נבצר ממני להגיע למקום עבודתי בדרכי הרגילה, נזקקתי לתחבורה הציבורית, ובמקום מסלול שגרתי בן כעשר דקות, זכיתי למסע של כשלושת רבעי השעה. כתבתי מסע, בגלל מה שהתרחש לי בנפש, אבל ממש לא בגלל העמידה הצפופה בקופסת מתכת מקרטעת יחד עם עשרות בריות בגילאים שונים ובשלל ריחות... שום דבר לא יכול להכין אותך להתחלות הנסיעה המהוססות של נהג לא החלטי, או לעצירות הפתאום שלו תוך נענוע קולקטיבי נמרץ קדימה ואחורה לארבע רוחות השמים כשל לולב, נענועים שההקפות של הושענא רבה קטנות לידן. זו היתה סכנה פיזית נפשית ורוחנית...

לא התכוננתי גם לכל ההתרחשות שאפפה את ביקורו של המבקר היעיל שנטל את הפיקוד על המסע. ובסמכותיות אופיינית לשכמותו החליט באחת להפוך לשוטר שופט ותליין של זאטוטים נפחדים שההינו לעלות לאוטובוס ללא ידע והסמכה טכנולוגיים מינימאליים הנדרשים לדעתו המלומדת לצורך תיפעול מכשיר 'הרב קו', היה ברור שהוא נחוש להראות לכולם עם מי יש להם עסק. אתם יודעים מה, לא התכוננתי גם לשהייה הממושכת בכל תחנה, עד שהדלתות הסכימו להינעל על הקרבנות.

אחד מרגעי השיא של 'המסע' היה בהישמע 'פטססס' ארוך שבישר בקול תרועה רמה שמערכת לחץ האויר – כנראה מה שלמעשה בולם את הדבר הזה מלהתדרדר עוד, פשוט קרס. הנהג במבט אדיש הודיע לכלל 'הנוסעים' שעליהם לעבור למרכבה אחרת... כי הבלמים כבר לא עובדים. אין לי לחץ המהם ובכך הגביר את הלחץ, לפחות אצל קהל שומעיו. רטינות ותלונות על החברה 'שזכתה' לא מכבר מחדש במכרז של תפעול התחבורה הציבורית נשמעו מכל עבר (לא ממני) אך הלכה למעשה הציבור החל להתפזר.

כמעט חמש דקות לקח למכלאה להתרוקן, ורגע לפני שכבודי פוסע מעדנות אל מחוצה לה, נשמעה ההכרזה האדישה אף היא מפי הנהג – הה, כנס, כנס, הלחץ חזר... חזר מה? שאלתי, עזוב, לא תבין.. פתאום יש לי בלמים.  אהה, אני לא מבין, חלקיק שניה לפני שפי נפער ותשפוכת של ציניות מהולה בבוז על הדגנרט והתועלת שהאנושות מפיקה ממנו, קיבלתי אני בלמים. לא בכוחי, פשוט סתמתי. המילה היחידה שיצאה מפי היתה - תודה.

חבר בדיוק התקשר ויכולתי לחלוק איתו את ההרגשה שלי, ואז התיישבתי בכסאי (מושב! מי היה מאמין, עד לפני רגעים ספורים הוא היה יקר המציאות) הודיתי לבורא עולם על חסדו הגדול עמי, מעבר להודיה הגדולה על ההסעה האחרת לה אני זוכה מדי יום. זכרתי ימים אחרים, איך כל נסיעה בתחבורה ציבורית הפכה למרבץ נח למחלתי המתפתחת, בתאווה ובשלל פגמי אופי, את התנהלותי הקלוקלת בגלגולי הקודם, מדמה בעיני רוחי את עצמי כמנהיג המרד הגדול של גטו וורשה לכל הפחות... וזה פיציפקע'ס לעומת מה שחובה להשיב לצוררים שכלאו אותנו בקרון זהה למה הובילונו אז..

שאני אשתוק? אולי בגלגול הבא... האמת, אבאל'ה אוהב אכן גילגל אותי אליו, מחיים.. הנני בריה חדשה משהכרתי.

שלום. אני סקסוהוליסט בהחלמה. ואני אסירתודה על מה שיש לי.

תודה
הסיפורים של היומיום מחממים לי את הלב, נותנים עומק וצבע להבטחות של התוכנית על כך שהגישה שלנו לחיים תשתנה.
כיף לקרוא
נתן במתנה

בלמים, בלמים זה מה שאנו צריכים.

התיאור שלך מרתק !

תודה

פששששש

תודה אסירות
התחברתי

תודה רבה אסירות מחזק מאוד.

אשתי הייתה משלמת הון תועפות עבור מערכת בלמים בשבילי

תודה. יפהפה. חיבר אותי.

תודה אסירות. תמיד נהנה לקרא את הודעותך. התיאור החי סוחף אותי לתוך מערבולת החיים ומלמד אותי שאפשר גם אחרת... לא חייבים כל הזמן לקטר...

איכשהו היום המאמר הזה הגיע למייל היומי. ובדיוק היום, כמה שהייתי צריך אותו... שוב התזמון של אלוקים. כל עוד רוחי בי רצתי לתחנה והגעתי אליה בדיוק כשנהג האוטובוס סגר את הדלתות. "ונענע לי בראשו" ויצא לדרכו כשאני מרגיש דחוי מיותר ומבוייש. אסירותודה, קיבלתי את מה שיש. את המציאות. החלטתי שהנהג לא ישלוט בי ובהרגשה שלי. הערכתי את מה שיש. בי... לא מובן מאליו. תודה אבאל'ה.