הבנתי שפגם אופי של מכור זה שהמכור מצפה שיעשו לו דברים, גם כאשר הוא מעניק ונותן, זה על מנת לקבל, ומצפה לקבל חזרה.
אכן בדקתי את עצמי, וזה נכון, למרות שלא תמיד אני מצפה לתמורה בטווח הקרוב, אבל כשאותה סיטואציה מגיע עבורי/לצד שלי, אני מצפה שיתנהגו כפי שאני התנהגתי.

זה מאוד מאוד קשה לי להעניק לבת זוגי/ילדים מכל הלב, וכשזה מגיע אלי, שאני צריך עזרה/חיבה תשומת לב, אסור לי לפתח ציפיות!! מה שהם עושים זה טוב, אני צריך לקבל זה , ואפילו לשמוח עם זה.

קשה לי עד דמעות.
זקוק לעזרה.
רוני

איי איי איייי :'(
אני כל כך מזדהה עם השאלה!
אני זוכר את עצמי מסביר פעם לבחורה בפגישה, שיש בי משהו שאני לא יודע אם הוא טוב או לא: אני לא עושה, אני משקיע. איני עושה דברים 'סתם', אלא מסוגל להבין את העומד מולי, ומראש מתכנת את הדברים כך שאקבל בחזרה את מה שאני רוצה. כך אני נשאר קשור למי שאני עושה עבורו, וגם הוא\היא נשאר קשור אלי, כי זה האינטרס שלי לעשות עבורו כדי שהוא יתן לי בחזרה... הבעת הבעתה על פניה אמרה לי מה אדם שפוי חושב על זה.
כמו פסיכולוג טוב, שומר על ריחוק מהזולת, ומסוגל להבין אותו. [גם בעבודה על מערכות תוכנה, התמקצעתי ב'ניתח צרכי המשתמשים' לפי שיטה זו. כיום אני מרגיש שפיתוח היכולת הזו מפתחת עבורי את המחלה, ואני מתפלל להשתחרר מזה.]

ב"ה, בסוף הבנתי שהתכנות הזה, הידיעה הברורה מה זולתי אמור לעשות עבורי... בעצם חייתי עם עצמי, עם עולם דמיוני שיצרתי סביבי.
כיום אני יכול לאמר: זו מחלת נפש.

ברגעי חסד של נחת ושפיות, "אין לי ציפיות" לא נובע מריקנות, אלא מרצון לדעת, להבין, לחיות את אשתי\הילדים. וזה ממלא! בע"ה, עם סביבה בריאה, גם הם ידעו מה טוב עבורי. הם ידעו - ולא בגלל שאמרתי להם.

עריכה: הכי חשוב - לא לשאול מה הם עושים עבורי, זה הורס. רק מה אני יכול לעשות עבורם. לתת, לא לקבל.

מתפלל לרגעי חסד אלה.

לא יודע אם זה מנחם מישהו,
אבל, עד כתיבת שורות אלה חשבתי שמדובר בהתנהגות נורמאלית :'(
תוספת חדשה לרשימה הארוכה של הדברים שעלי לתקן.
ירוחם