כיום אני מודע (אסירות תודה לה') לשלל פגמי שקיימים בי.

יש דבר שמטריד אותי:

נניח שלא הייתי כעסן, אנוכי, פחדן, שקרן אלא להפך הייתי כליל השלימות - לעניות דעתי עדיין הייתה בי את התאווה האלרגיה לנשים. אני עדיין לא מבין את הקשר בין פגמי האופי שלי לתאווה. אני לא מרגיש שברחתי לתאווה היא חלק בלתי נפרד ממני מאז היותי בגן ילד בן 4. אני זוכר את אותו יום שהסתכלתי על הגננת שלי ועשיתי את מה שעשיתי. ברוך ה', לא עברתי התעללות זו כנראה משהו מולד. ממה יש לילד בן 4 לברוח?!?!

אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ניסיתי לשאול את השאלה הזו מספר פעמים אך עדיין לא קיבלתי הסבר על כך.

בן

שלום בן!

קשה לקרוא את הסיפור הזה... אפשר לנסות להגיב?
קודם כל: וואוווו!...

אנסה עוד מעט: הבכור שלי היום בן 4, כבר יצא לו לצעוק עלי "אבא, אתה לא מבין אותי!","אבא אתה לא מקשיב לי!". הוא כמובן התכוון שאני לא עושה את מה שהוא אמר... כזה הוא, ב"ה יודע לדבר, עושה את זה לא מעט כבר קרוב ל-3 שנים...
במקרה שלו, כשהיה בן שנתיים הוא כבר דיבר למעלה מחצי שנה, הלך ורץ יותר משנה, טיפסעל מתקנים שגדולים ממנו עומדו משתאים למולו, בגיל שנתיים וחצי רכב על אופניים מהר יותר משכנים בני 4... ההורים והמטפלות לא ידעו להתייחס אליו כאל ילד, הציפיות ממנו גבוהות, אי עמידה בציפיות מעררות עליו כעסים לא קטנים. לא פלא שלצד חיוך מקסים ומתיקות אין-קץ, יש לו התפרצויות זעם בהם אי-אפשר כלל לתקשר איתו במלים, מה שמשגע את המטפלות עוד יותר...
חסד ד' שאנו בע"ה מסוגלים לראות את הטעויות שלנו, ובע"ה יחד עם הגננת משתדלים לטפל בו.

במובן הפלילי לא 'התעללתי' בו, אך אני נכה אהבה. וגם לאשתי לא קל איתי. הוא לא עבר התעללות? הוא מסוגל להבין מלים, אז כשהוא לא עושה מה שמבקשים ממנו מרימים עליו את הקול? והוא הס"כ בן שנתיים... אני זוכר עוד את הטלפון הזה מהמטפלת: "מה אני יכולה לעשות איתו?" אני: "את מבינה אותו?" מטפלת: "בטח, הוא מדבר מלים!". הוא כבר מדבר קרוב לשנה, וחבריו לא. אז היא מבינה אותו... וההורים? המשכנו לשלוח אותו אליה!...
עריכה: 'התפרצויות הזעם' מתבטאת בהשתוללות אובססיבית, זריקת חפצים באויר, וכיו"ב. כן אובססיה. בגיל 4.
בכלל, ילדים הם חסרי אונים בעולמם של המבוגרים, ויש להם המון עם מה להתמודד. או לברוח...
זה בצד פגמי האופי.

ומבחינת הנטיה למין\לנשים, שם ברור למדי שיכולה להיות נטיה מולדת (אני זוכר את עצמי נכנס באובססיה לביתן מחזור עיתונים בגיל 7 בחיפוש תאווה, והוריי הוציאו אותי משם מזועזעים...), וממילא מקום מפלט מפגמי האופי.

ההחלמה הי לא מהנטייה המולדת, אלא מתמקדת בפגמי האופי שדוחפות אותנו אל הנטייה.

מקווה שאני מועיל, רוב ברכה

קווה,

תודה לך. אם אני מבין נכון את דבריך פגמי אופי מצויים גם אצל ילדים בני 4.
כרגע מה  שמפחיד אותי זו האפשרות שהעברתי את הנטייה המולדת ופגמי האופי לבני הבכור שהינו בן 4.
הוא מאוד דומה לי, לא רק במראה, במיוחד בהתנהגות ואשתי מציינת זאת כל שני וחמישי.

מה עושים?

גם אצלנו הוא נחשב הבן 'שלי', וזה קצת מדאיג.
לעצמי אני מזכיר כי כל איש חינוך יאמר כי הקרנת הדאגה אל הילד, התיחסות אליו ממקום של חשש, הוא אחד הדברים היותר מזיקים שאני כול לעשות לו.
מה כן עושים?
צעד 1 - (חלק א) אני מצהיר כי אין לי שליטה על המצב בו הבן שלי נמצא היום. בין אם זה מנטיות מולדות שלו, בין אם זה כתוצאה מטעויות שלי - זה המצב בו הוא נמצא.
צעד 1 - (חלק ב) אני מצהיר כי אני חסר אונים מול זה שלבן שלי יש אב מכור ונכה אהבה, אין לי שום אפשרות לשנות את זה.
צעד 2 - משתדל להכיר בזה כי זו לא החלטה שלי או של בני או של אשתי או של המטפלת או הגננת...  הקב"ה קבע את המציאות הזו, ומנהל אותה, רק לו היכולת להתמודד איתה. אין דבר בעולמו של ד' שבא במקרה.
צעד 3 - מתפלל לקב"ה שינחה אותי בדרך... כי אני לבד לא יכול!
בע"ה גם יתר הצעדים יכולים לחזק ולהיטיב את הקשר שלנו עם ילדינו ולהפחית את הפגימה באופיים הטוב.
אב שפוי ומחלים, המתמודד עם פגמי האופי שלו הוא דבר חיוני מאין כמותו עבורו 

כבכל דבר בחינוך, כבכל דבר בהחלמה, אין דרכך קיצור

רוב ברכה

בן היקר!
לדעתי אם היו לנו מידות מושלמות לא היינו נופלים לתאווה.
הנפילה לתאווה היא לא הבעיה, אלא הפיתרון (הלא כל-כך מוצלח יש לומר).
גם לי יש ילדים בגיל זה ואני חושב שבהחלט יש להם ממה לברוח.
אני רואה בעצמי את ילדיי, בורחים מהכעס של אביהם הנורא, מבידוד חברתי, מפחדים, מחפשים תשומת לב.
גם אם הייתי מגלה את האוננות בגיל שנתיים, הייתי בורח לשם.
מעולם לא ידעתי להתמודד באמת עם קשיים בחיים, תמיד ברחתי, התכנסתי, נעלמתי.
כשמצאתי בגיל יותר מאוחר יותר את התאווה התחברנו מיד.
היה לאן לברוח, מקום שקט, מבודד ומענג.
מנסה כעת לתקן את השגיאות שלי בחינוך בתקווה שההתמכרות לא תעבור בתורשה.
מקווה לטוב,
ירוחם

יו!!!
איזה שרשור!!!
כמה אמת.
מנסה להתחבר לפעולות,
בינתיים...


מולי

שלום. אנסה לתרום מעט מנסיוני. פגמי האופי עולים לבירור בעיקר אחרי שלושת הצעדים הראשונים, החל מהצעד הרביעי ואילך בו הם מתגלים דרך הצעד החמישי בו הם נחשפים אל האור, עבור דרך הנכונות לחרר אותם ואת הפונקציות שהם ממלאים באישיותינו, ועד לצעד השביעי שם אנחנו מבקשים שהם ילקחו אליו ומגבים את הבקשה בפעולה. בדרך כלל על ידי נקיטת עמדה אחרת ממה שנהגנו עד כה. זהו 'השינוי בגישה' הלכה למעשה.

אין ספק שישנם הבדלים מהותיים בין המכורים עצמם, יש כעסנים וישנם אדישים, יש את אלו שיחסי האנוש שלהם נהרסו עד היסוד ויש אחרים שמסוגלים לקיים מערכות יחסים די סבירות עם הסובבים אותם.  וכשם שפרצופיהם שונים כך אופיים שונה ופגימותיו אחרים. וכן, לילד בן 4 יש ממה לברוח, זה שאינך זוכר זאת לא אומר שלא חשת - נטוש, שונה, חסר ערך או מוזנח. מנסיוני האישי יש לי יסוד להאמין שבהמשך הדרך תיזכר בלא מעט גם מהגילאים המוקדמים הללו.

בנוסף, לא משנה כל כך מה הסיבה שבגללה הגענו אל הבִּיצה, כשנתקענו בתוכה היא מריחה ומלכלכת ומתפקדת כמו בִּיצה, בגלל אותה אלרגיה לתאווה והצורה שבה היא שולטת בנו, התפחותינו הרגשית נעצרה. לא התמודדנו נכון עם החיים, או יותר נכון לומר, התמודדנו עם החיים באופן הלא נכון. גם כשכלפי חוץ עטינו מראה נינוח על פנינו עדיין רובנו זעמנו על כל מיני התרחשויות בחיינו, הרעל הזה נצבר במחסני נפשנו והוא פורץ מדי פעם כאילו ללא קשר.

אגב, יש גם כאלו שהפכו עצמם לשטיחים פרסיים מהודרים - מרוב אשמה נתנו לכל העולם לדרוך עליהם, ובכל מקרה, מי שמבודד את החבל העבה שמרתק אותנו אל התאווה מגלה שלמעשה הוא מורכב מלא מעט סיבים דקים - פגמי אופי. אז כן, התאווה משכה אותנו אליה מעצם היותה, אך פגמי האפי העצימו את 'המסר' שלה עבורינו.

מקווה שהועלתי.
בהחלמה.