מי היה מאמין היום המיוחל הגיע, איזה כיף להגיע סוף סוף לבית ספר.
ההכנות היו רבות כבר בגן לימדו אותנו חלק מהתכנים שאלמד השנה וכו'.
**
שבועיים מאוחר יותר יודיעו שיש חיסון ראשון בחדר של אחות בית הספר.
אני נורא יפחד מהחיסון הרי אני פוחד פחד מוות ממחטים וכולי.
כשהאחות תחטא לי את הזרוע ותשאל אותי אם הכל בסדר, אני יודע שאני אפרוץ בבכי, היא תרגיע אותי.
לאחר מכן היא תנסה לחסן אותי, זה יכאב.
היא תאמר לי שהיא לא מצליחה להחדיר את החומר כי אני מפעיל את שריר הזרוע.
היא תאמר לי להרפות. יהיה לי קשה להרפות אני אפחד רק מהמחשבה של לא להתנגד לדבר שאני מפחד ממנו כל כך.
**
"תרפה,תרפה". "לא, זה יכאב".
"אתה לא מבין שרק ככה תצליח להתחסן ולקבל את הנוגדן של הטטנוס" אומרת לי האחות.
כנראה שילד קטן לא יכול להבין עד הסוף משמעותה של הרפיה.
אחרי שעה של הפצרות, הצלחתי להרפות.
הזריקה זרמה בזרועי, היא ריפאה אותי.
איזה אידיוט הייתי שלא הרפתי מההתחלה.
איזה אידיוט הייתי שבמקום להרפות התעקשתי ובכך ספגתי כל כך הרבה דקירות שלא צלחו וסבלתי הרבה יותר ממה שהייתי לסבול.
**
שנזכה להרפות.
בשמחה 84.

מקסים!
לפחות בסוף הרפית, אני עשיתי שריר וסבלתי כאבי תופת למשך תקופה ארוכה.
שיהיה בהרפיה,
אוהב,
ירוחם