שלום חברים,

אתמול בשולחן שבת ראיתי את בני (בן 4) זוחל מתחת לשולחן ואז נזכרתי לפתע בעצמי.
כשאני הייתי בגילו הייתי גם מרבה לזחול מתחת לשולחן על מנת לחפש רגליים נשיות.

אני מתפלל שאת זה לפחות הוא לא ירש ממני.  :'(

הוא בכלל חיפש שם סוכריה שנפלה לו...

אוהבים.
כמעט לכל אחד היתה איזה מקרה בקשר לילדים בסגנון הזה (וגם קצת יותר רציני).
אנחנו אלרגיים ולכן נורא מנוהלים מכל הנושא הזה אצל הילדים ולא רק. כל בן אדם בסביבתי שלא מתנהג הכי רגיל אני מוכן להדביק לו תווית של סקסוהוליסט.

אני כל הזמן מזהה אצל אחים שלי חוסר יכולת להתמודד עם רגשותיהם.
אני מפחד שהם יגיעו גם להתמכרות.
שאלתי את הספונסר מה אני יכול לעשות עבורם והוא אמר לי שכרגע הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להחלים בעצמי.
כל עוד אני במחלה, אני לא יכול לעזור לאחרים.

יש לי גיס קטן שנראה שמיניות מאוד מעניינת אותו
אשתי כבר חושבת שהוא יהיה איזה סקסוהוליסט
אני חושב שלאו דווקא
כמו שלא כל מי ששותה יין בפורים אלכוהוליסט
כך גם לא כל אחד שלמד לאונן נהיה סקסוהוליסט

אהבתי

כבר מזמן חשבתי על זה, ופחדתי על הבנים שלי, (בינתיים עדיין יש לי רק בת אחת).
ואני חושב שזה לא מופרך כי הרי מצינו בגמ' (ב"ב קי.) ורש"י מביא א"ז בפרשה הקודמת (ו, כג, ד"ה אחות נחשון) הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה כי רוב בנים דומין לאחי האם
הרי שיש בזה ענין תורשתי (אף שמדובר בדודים ולא בהורים, אך בכל זאת מצינו מושג של תורשתיות)

לי יש פרשנות אחרת לעניין.
חושבני, שכולנו הגענו להתמכרות בגלל נסיבות חיינו.
בעיקר, פגמי אופי לא מטופלים, לעיתים, היו השפעות של אירועים חיצוניים שלא קיבלו התייחסות ראויה.
ילדנו, מחקים את התנהגותנו ולומדים מאתנו את היחס לעצמם ולסביבה (די לראות את ביתי בת ה-12.5 צועקת על אחיה הקטנים כדי להבין היחס שלנו לילדים).
אותם פגמי אופי שלימדנו את ילדנו, במודע או לא במודע, לנהוג בהם הם אלה שיביאו אותם ח"ו לאותו מצב נוראי בו אנו נמצאים.
הפתרון הוא, לדעתי, טיפול בפגמי האופי שלנו. בכך נפתור את מרבית הבעיות הצפויות לילדנו.
מעבר לכך, ישנם אירועים אחרים, קיצוניים שעלולים להשפיע (כגון תקיפה וכו'), לאירועים אלו, שלא יבואו, עלינו כהורים להיות ערניים ולטפל בהם בזמן, במהירות ובמקצועיות.
עניין התורשה, בהחלט קיים, אך כאמור, טיפול בפגמי האופי שלנו, יסייע לילדינו לטפל בפגמים שלהם.

אוהב,
ירוחם.

תודה חברים על התגובות,


הספונסר שלי אמר לי שאני צריך לזכור שלפני שבני הוא שלי הוא קודם כל בנו של בורא עולם. וכפי שאני עכשיו עובד וכותב את הצעד הראשון, הודאה בחוסר אונים ומסירת התאווה לבורא עולם כך גם אני צריך לנהוג עם בני. להשאיר אותו לידיו האוהבות של בורא עולם ולא לתת לכל מיני תיאוריות לנהל אותי.


תודה לכולם

אלוקי,


תן בי


את הענווה לקבל את רצונך ומעשיך


ואת הגבורה לפעול בהם

הכל דברי טעם. תודה רוצה לחיות התחברתי מאוד לדבריך. או סוכרי'ה, או לדגדג את המסובים (בלי קשר למין או למיניות), או אלף אפשרויות אחרות. רק ש"על ראש הגנב בוער הכובע", והעיניים לפעמים לא מבחינים בשום דבר אחר חוץ מתאווה.

בלי קשר לילד הנידון, מחקרים טוענים שהתמכרות היא דבר שעובר בתורשה. כאשר הלכתי לפסיכולוג, אחת השאלות הראשונות שנשאלתי היתה האם ידוע לי על מקרים אחרים של התמכרות במשפחה.

השאלה האם מדובר בהשפעה סביבתית חברתית, או, תורשתית גנטית.
דהיינו, היכן יש לחפש אצל ילד מאומץ, אצל הוריו הביולוגיים או אצל המאמצים.
לעניות דעתי, שני העניינים משפיעים, אך להשפעה הסביבתית השפעה משמעותית יותר.

מה שאתה אומר מעורר אותי לנקודה שמחרפנת אותי מאוד.
אני מפחד מזה. אני מפחד שהילד שלי יהיה מכור. אני מפחד שיהיה את כל הסבל הזה. את כל החוסר אונים בערימות הזה.
באיזשהו שלב קלטתי שאני לא רוצה ילד כזה, ולא חושב שראוי להביא ילד כזה, בגלל שאני עצמי לא מקבל את עצמי ככזה, בעומק שלי, יכול להיות שאני כזה ונדפקתי, אבל אני לא מסוגל לקבל את עצמי לכתחילה ככזה, לא מסוגל לקבל שאלוקים באמת ככה רוצה אותי
(לא הצלחתי לבטאות את עצמי לגמרי.