יש בדיחה שאומרת שתשעה מכל עשרה גברים צופים בפורנו, והעשירי שקרן. אז גם אם זה לא מדוייק, בודאי יש בזה משהו כדי להעיד על כך שצפיה בפורנו (או אוננות) היא משהו שהעולם מתמודד איתו במימדים עצומים. ובכל זאת, למרות הכל, לא כולם מכורים. לא רק שלא כולם מכורים, אלא שרוב מוחלט של הצופים בפורנו (הן הקבועים והן החד-פעמיים) אינם מכורים. השאלה היא כמובן מה גורם לנו להתמכר?
כרגיל, אם נסתכל על מכורים אחרים - נוכל להבין זאת טוב יותר. הרי כולם הולכים לעבוד - אז למה רק אחוזים מסויימים הופכים למכורים לעבודה? כולנו אוכלים (ואחוזי השמנים במדינות המתפתחות רק עולים), ובכל זאת אין רבים שהם ממש "אכלנים כפייתיים". אפשר כמובן להמשיך הלאה להתמכרויות המפורסמות יותר: אלכוהול וסמים. אחוזי המכורים בין צורכי האלכוהול הוא לא גבוה, וברור שלא כל מי שאומר לחיים בשמחה משפחתית הופך למכור.
אני לא יודע לומר שום דבר לגבי אנשים אחרים, אבל אצלי די ברור שבעצם כל ההתמכרות היא חיפוש נואש אחרי דברים שלא ידעתי בכלל שאני מחפש, ובראשם שלווה ומשמעות - או במילים אחרות: רוחניות (להבדיל מדת). נכון, כל אדם רוצה משמעות וכל אדם רוצה שלווה, אבל יש כאלו שאצלם זה הרבה יותר חזק.
אולי אפשר להבין את זה כשמדמים את המצב שלנו לגלאי עשן. תפקידו של גלאי העשן הוא להרעיש ולהפריע. יש גלאי עשן רגישים יותר ויש רגישים פחות. נניח שיש לי בבית גלאי עשן מאוד רגיש שמצפצף על כל דבר, זה יכול לגרום לי לחוסר הבנה בסיסי, ובמקום להבין שזה אומר שעליי להיות זהיר יותר, אני פשוט מכסה את הגלאי עשן... מה יקרה אז? בהנחה שהגלאי עשן הוא משוכלל - הוא פשוט יצרח חזק יותר, ויפריע יותר, מה שיגרום לי לכסות אותו יותר, והוא יצרח יותר וכן הלאה וכן הלאה.
זה בערך המצב שלי. אני רגיש לחוסר שלווה, חוסר שקט, חוסר משמעות וחוסר רוחניות. הבעיה היא שאני לא יודע מה עושים עם זה, אז במקום לספק את זה לעצמי, אני פשוט מכסה את הרגשות האלו בשימוש או בבריחה. זה יכול להיות בשני מישורים מקבילים (סותרים לחלוטין, אבל הולכים ביחד). מחד אני יתקדם יותר בדברים של קדושה ועשיה חיובית, ומאידך יברח יותר אל התאווה. אבל הגלאי שלי משוכלל, ומכיון שאני לא מקבל את מה שאני מחפש - הוא מתחיל לצרוח יותר חזק, ואז ההתמכרות מתגברת כדי להשתיק את הרעש, ואז אני מגביר את השימוש, וההתמכרות מתגברת וכן הלאה וכן הלאה.
(אגב, זה אולי יכול להסביר את האחוזים הגבוהים של בעלי תשובה שנמצאים איתנו כאן, וזה כמובן בלי קשר לכך שהם הגיעו מעולם אחר, כיון שרבים חזרו בתשובה והפסיקו את אורח החיים הקודם כיון שהם לא מכורים. הרי חוזר בתשובה הוא אדם שבחיפושיו אחר משמעות הסכים לעשות צעדים קיצוניים ומרחיקי לכת. הבעיה היא שזה לא תמיד מספיק. לפעמים החיפוש נמשך גם אחרי החזרה בתשובה, כיון שהמימד הרוחני מוזנח בצורה זו או אחרת).
נכון שלא היה לי שמץ של מושג מה אני מחפש, ובודאי שלא ידעתי שכל שימוש בתאווה הוא בעצם קשור לאותו חוסר שקט, אבל אם אני מסתכל אחורה אז אפשר לראות את הדברים. ניתן לראות שהשימוש הוא חיפוש של התרגשות, של מילוי, של משהו שנותן הרגשה שקרית ומזוייפת של שלימות - כאילו אם רק אצליח לממש את הפנטזיה הזאת - הכל יהיה מושלם. החיפוש עצמו הוא חיובי, אלא שהוא במקום הלא נכון. השלווה והמשמעות לא נמצאות בתאווה בדיוק כפי שהם לא נמצאות באלכוהול או בסמים, הם נמצאות בתוכי, בחיבור שלי לכח גדול ממני, לאלוקים כפי שאני מבין אותו.
