בוקר טוב.
אתמול נפגשתי עם אחד הרבנים שהשאירו את נפשי בחיים בישיבה התיכונית, חשפתי בפניו את זהותי והתייעצתי כיצד והאם יש ביכולתי לעזור לו בפועלו ולהיעזר בו.
למרות שאני בטוח שהוא לא ראה את זה, בשבילי מה שרחש מתחת לפני השטח היה עוצמתי במידה שהפתיעה אפילו אותי.
על מנת להבהיר את הדברים, אחזיר אתכם למה שהייתי אי שם בגיל שבע עשרה, לאחד הרגעים השחורים בחיי.
באותם השנים, למדתי דף יומי בהתמדה רבה, דבר שהיה נחשב לייחודי יחסית לבחור צעיר בישיבה תיכונית. כצפוי, עבור זמן, היה ערב בו עשיתי סיום על סדר מועד, סיום הסדר הראשון בחיי. אני והחברותא שלי עשינו אירוע גדול יחסית לסיומים אחרים, הזמנו חברים, ואפילו ראש הישיבה כיבד אותנו בנוכחותו.
שעה לאחר מכן, התקשרתי למספר ההוא, בהיחבא, ושמעתי...
באותם השנים, כתבתי את התחינות השבורות שלי לאלוקים ברגעים שאחרי. כדי להנכיח לעצמי את מה שעברתי אז, אני מביא את הווידוי ההוא לפניכם:


"היום השחתתי זרע. אחרי שסיימתי סדר. בעצם גם לפני 4 ימים. בעצם גם לפני 5, 7 ימים, וכן הלאה.
יש לי כל כך הרבה תמונות של עצמי, במצבים כאלה או אחרים, על הבטן, על הגב, עיתונים, ספרים, טלוויזיה, מול המחשב, עוד פעם מול המחשב, בחדר, באמבטיה, מול הטלפון, והפלאפון, ועוד אחת ועוד אחת, אחורה בזמן עד... עד...
למה? למה? למה?
מה מפתה אותי? מה מושך אותי לגופניות הצרופה, הבהמית? מה מניע אותי להרוג זרע קודש?
למה הרצון שלי לא מספק חזק כדי לעצור אותו?
מה צריך לעשות כדי שהוא יהיה חזק?
ה'! סלח לי! אני כולי מלא חטאים, נראה לי שהיה אפשר למלא בקבוק של ליטר וחצי מכמות הזרע שהוצאתי עד עכשיו,
אלוהים! אנא, אני, בתוכי נשמתי, רוצה לעבוד אותך באמת. אני רק מלא קליפות, מכוסה פצעים, שבור וחסר רצון חזק.
רק מהשעות בפלאפון בזבזתי יום שלם וכ150 שקל להורים. עזור לי, אלי, רחם עלי, ולא כי מגיע לא אני מביא על עצמי את הצרות. היום אני הייתי היוזם. לא איזה גירוי חיצוני או תשוקה פתאומית. ה', אני כבר קילומטרים מתחת להר, עזור לי לטפס לפחות לגובה 0".

באותם הימים, הדבר היחיד שהחזיק אותי היה דבריו של אותו ראש ישיבה, שלא הכרתי אישית.
אלוקים אוהב אותך, יש לך סיכוי, התשובה הנה דבר קל שבקלות, עוד מעט טוב, תאמין בעצמך, אתה אהוב.
שאפתי את זה. אני? אהוב? אבל...אבל...ואיך מותר לי לעסוק בקול השופר הגדול אחרי הקולות שאני שמעתי...
הדברים של אותו הרב היו כמו חמצן בשבילי. חזרתי עליהם שוב ושוב ושוב ושוב.

לצערי, זה לא היה מספיק עמוק. המחלה שלי מתבטאת בעיקר בפיצול. בפער נורא בין 'אני' המגעיל, הרשע, המטומטם, המסומם ל'אני' הצדיק, הלומד, הרגיש, המתחשב, האיכותי. הדברים של אותו הרב היו כמו עוד חמצן לאדם שטובע, אבל הם לא פתרו את עצם תחושת המחנק, רק הוסיפו חמצן.

אתמול פגשתי אותו, והנה אני במקום אחר. דיברתי איתו, סיפרתי לו בתמצית מרוכזת את הכאב, ואת השינוי. דיברתי בפתיחות, בכנות. אני יודע שזה ילדותי, כי ברור לי שהרב לא ידע שאני הייתי מאנשים שהסניפו את הספר שלו במלחמה נואשת על זהותם, אבל בשבילי היה בזה מעין סגירת מעגל. חיבור אחר לאותו המקום הפגוע.
שנים רבות זעקתי לאלוקים, בבקשה תאהב אותי, בבקשה תן לי עוד סיכוי, הפעם אני אעמוד בציווי שלך, בציפיה שלך. 
שנים רבות שמעתי את אלוקים קורא אלי דרך שופרו של אותו הרב, נתן במתנה היקר, אני כאן בשבילך, מחכה, מעניק, אוהב...
אבל השימוש לא נתן לי להאמין בזה. הפיצול העמיק, אחרי שהתחתנתי נעשיתי גם בוגד, ביתי הפך למלכודת מוות מיאשת. פחדתי להיות לבד. שנאתי את החלק הזה שבי, אבל האמנתי שהוא מה שנמצא בגרעין הקיום שלי.
ו...אלוקים (בק) המשיך לתבוע ממני ולאהוב אותי בעת ובעונה אחת: אסור, אבל אני מחכה לך אחרי שתיפול, בחיבוק.
ולמרות שהייתי צריך שיגידו לי את זה שוב ושוב, לא הצלחתי לתת לחיבוק של אלוהים  (הפעם בה') להיכנס למקום הזה.
לא יכול להיות שאתה אוהב אותי גם כשאני שומע ורואה, ויורק, ורועד. לא יכול להיות שאתה אוהב אותי כשאני בורח מבית המדרש שלי לשלוש שעות, ומחפש באובססיה כיצד שפת קדשך משומשת בידיים גסות. לא יכול להיות שאתה אוהב אותי כשאני כותב מראשי הבוער תיאורים מתיאורים שונים ואחר כך משתמש.
לא. אלוקים. אתה אמרת שזה אסור.

המפגש אתמול עם אותו הרב, העניק לי תמונת ראי של היכן שאני היום.
בתהליך של איחוד, של השלמה עם עצמי. מאמין באלוהים שהוציא אותי מן המיצר, ושממשיך להיות נוכח בחיי, מרגיש את השינויים שמתרחשים בפנימיותי, את האהבה הזאת שכל כך כמהתי אליה, מתחילה להאיר פינות אפלות של נפשי הבהמית (והבהמית דייקא), מתחיל להבין, סוף סוף, שאני ואלוהים באותו הצד, שאין לי שום צורך לרצות אותו. בשבילי, זו הייתה חוויה משמעותית מאוד.
מקווה שהדברים שיצאו מלב נרגש, נכנסו לליבכם.

מזדהה, תודה
אני מעלה תגובה בפורום אחר

תודה.
מזדהה עם חלק מהתחושות. אישית, הסנפתי הרבה ספרים, ולא מצאתי גם באלה ה"חיוביים", את עצמי. מנסה להבין באמת איפה הייתי מבחינת הדיכוטומיות, של העצמי, ברור לי שבמהלך הזמן אני והשימוש התאבצלנו (מ"איבולוציה"), מכל ולכל מיני כיוונים. מתלבט אם לפתוח ולראות מה היה שם, או להסתפק במקום העכשווי שלי.
ובעיקר, מה שתפס אותי, פתאום ובלי קשר, זה המשפט של "החלק ממני" בחתימה. עורר בי נוגדנים, לא יודע למה, כנראה שעדיין, למרות הכל, לא מקבל את זה.

לא הצלחתי להבין, והרגשתי שאני מפספס, את הפסקא האחרונה,
אשמח אם תסביר או תרחיב אותה, מרגיש שיש בה משהו חשוב בשבילי

וואו, תודה רבה על הכתיבה המחלימה!


האמת שאני אשמח להגיע להחלמה ולהשלמה הזו- אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי כל פעם מחדש שאני מכור. אחרי כל מה שעשיתי אני עדיין מנסה להיות נורמלי...
בזכות הכתיבה שלך יותר מתחזקת לי ההכרה שאני מכור- כי אני קורא קטעים שאני מאוד מזדהה איתם ואני מבין שרק מכורים יכולים לכתוב אותם ולכן כנראה שגם אני...


תודה!

אחחח.... איזה תענוג לקרוא. אני ממש כמוך. שחיתי באהבת ה'.
"אני אדם טוב" שיננתי לעצמי ללא הרף.
"בן של מלך, מאבנים טובות, הא? אתה שומע ?! טובות ! " - הייתי צועק על היצר שלי אחרי נפילה.....
והפיצול רק הלך והחריף.
איך בכלל יכלו סוטה מין וברסלבר אש לגור בתוכי תחת אותה המטריה ?!
הפיצול. עמוק הוא היה. עמוק מאד.
מתנענע התפילה. מכוון באמת. לומד טוב. לא בצחוק ולא בכאילו.
אבל גם משומש עד הגג. הראש טס בשניות מרש"י ותוס' ישר אל עולם הפנטזיה הורוד...
הרבה פעמים ביום אחד. הופ ! הופ ! קפיצות ללא הרף. תזזיות.
באמצע הש"ך ... לא מבין... כמה שורות שאני לא פה. אני בדרום ת"א...
"הלו, אתה איתי?" שואל החברותא...
היום יותר. ב"ה. תודה לאל זה נגמר. רק להיום.
רווח לי. אין שני אנשים יש עוזרני אחד.
זה מאד משחרר.
אני צריך להיזכר בזה.
תודה.

תודה רבה על הדברים.


כרגיל - נוגע מאוד. בעיקר אני מתחבר לשורות מהימים ההם של צעיר סובל. לי אין את הדברים כתובים על פתק, אבל הם כתובים לי בנפש, וזה בדיוק אותו דבר.


אבל העיקר הוא הנושא של אלוקים-אלוהים. אנסה להתנסח בזהירות: האיחוד בין שתי הגישות שיש בתוכי לתפיסה האישית של אלוקים היא הבשורה הגדולה ביותר. התכנית לימדה אותי אלוהים אוהב, וזה לא ממש הסתדר עם אלוקים שהכרתי. כדי לאחד בין התפיסות יש צורך בהמון החלמה, ואילו אני רק בתחילת דרכי.

שלום,


לא הבנתי את ההבחנה בין בין אלוקים ואלוהים.
מכיר הבחנה בין ד' אלוקים לאלוהים אחרים.


מה הכוונה כאן בשרשור?


תודה

בין אלוקים הילדותי הזועם , או השופט, לאלוהים המקבל שגיליתי בתכנית.

תודה לך מתנה יקרה,


בשנה האחרונה לפני ההחלמה, כבר לא מצאתי לי מקום בעולם. הסתירה היתה קשה מנשוא. רק ר' צדוק. בלעדיו לא היה לי סיכוי.
באישביצא הסבירו לי שאני טוב. אולי ברמת הקודש זה לא נראה אך ברמת ה"קדש קדשים" זה תמיד שם... קיבלתי שוב מקום בעולם.
אבל זה רק עוזר לא להתאבד. זה לא מספיק כדי לאחד את 2 החצאים שבי.
את האיחוד קיבלתי רק בכנות, הפגיעות, והחשיפה של התכנית. רק כשהודיתי שאני מכור לתאווה, איחדתי את הדוקטור עם המיסטר שבי.


הדבר הכי חזק בחיי היום, והדבר ששומר עלי יותר מכל הפעולות האחרות, זה הצעד הראשון. אני תמיד מודה. מודה שאני מכור ושאבדה לי השליטה על חיי...
ובזה זכיתי לקבל את חיי מחדש.


סחטיין על האומץ להיפגש עם הרב ולהיפתח אליו. ממש ממש לא מובן מאליו. חתיכת צעד ראשון מעורב בצעד 12.


אוהב
הושיעה

פשוט מרגש
ברגע זה אני נזכר  איך בגיל 12 בערך לאחר שהוצאת זרע לבטלה עטפתי אותו בנייר ויצאת לחצר ביתי והחלטתי לעשות לוויה וקבורה לתינוק שהרגתי חפרתי בור שמתי את הזרע בבור כיסיתי שמתי אבן ונשכבתי על הקבר ממרר בבכי , כמה שזה נורא לחשוב כמה צער יש גם לנערים אלו שלא תמיד יש להם אוזן קשבת
מתפלל לאלוקיםנשנזכה אנו ליהיות אוזן לילדינו

תודה מתנת יש כאן פוסט מדהים של החלמה.
אני חושב אבל שיכולתי למלא בקבוק 10 ליטר...
אשפות סיפור מדהים. תודה.

עד כתה יב כשלמדנו על זה בשיעור ביולוגיה לא היה לי ברור מה זה...
טוב, היתה לי תחושה מהרגע הראשון שזה קשור למה שעושים עם האשה אחרי החתונה, אבל בשלבים הראשונים הדחקתי את זה, בכיתה יב כבר לא עניין אותי, כי אם הזקתי לצאצאי העתידיים הנזק כבר נעשה. מחשבה של מכור...

אני צריך לשבת שוב ולהתחבר לתחושות של אותו נער מתבגר שהייתי... תודה!

מתחבר ומזדהה לגמרי.
אצלי זה קרה בגיל 14 לערך.
ואני קברתי את עצמי :'(
ירוחם

חייב לומר שנורא קשה לי להתחבר לאקט הזה עם הזרע.
נראה לי כי הדחקתי את האשמה לאורך השנים והיום אני כבר לא שם (בהתעסקות עם האשמה).