דבר ראשון אני לא שמח אני עצוב.
למה יש לפעמים חברים שמספרים על נפילות ואני באמת עצוב. אבל יש חברים שכשאני שומע שנפלו יש בי שמחה בלב. אני לא אוהב את השמחה הזאת,באמת. איני יודע מדוע יש לי את השמחה הזאת. אולי זה תחרות סמויה של מי יהיה נקי יותר. למה? מדוע איני יכול להיות שמח ולא לרצות שהוא יפול כדי שהיה עם נקיות גדולה יותר... איני מצליח להוציא את התשובה לשאלה הזאת. חשבתי עליה רבות.
אני חולה יש לי רצון לשלוט בהכול. אני תמיד אומר לעצמי- עזוב אל תכתוב פוסט תהיה צנוע אתה לא יודע לכתוב פוסט תשאיר זאת לטובים ממך. אבל למה הוא כותב?! הרי הוא אל יודע לכתוב. שיפסיק גם הוא. כשמישהו משתלט על משהו אצלי זה הזדמנות להוכיח שאני לא שתלטן, הנה אני לא משתלט על הפורום. אני לא מנחה את הקבוצה, החיה או בטלפונית. אני צנוע אין בי גאווה כלל. אבל וואי איזה טינה יש לי על מי שמשתלט שמקומי... למה אבא? למה כך ההרגשה שלי?
האם איני יודע לשחרר ולתת לאחרים להוציא את אשר על ליבם ולהאמין שזה באמת נובע מתוכם?
למה אני מרגיש שכולם כאלה שתלטנים?
סליחה אבא. אני מקווה שהפוסט הזה הוא לא שתלטנות.
פשוט כבר הרבה זמן לא כתבתי לך. החלטתי להעלות אליך את הסיבה
בתקווה שהחברים יצליחו להבין ולעזור לי ללמוד מי אני באמת.
תודה אבא שיש לי מקום כזה.
תודה.

בינתיים לא ראיתי שום שתלטנותת רק חיבוקים ואהבה.


אוהבים BROTHER

אוהבים אותך אח יקר!
תודה על הכנות, רואים שאתה בדרך הנכונה.
לאט לאט אנחנו מתחילים להכיר את עצמנו טוב יותר ולא תמיד זה כל כך נעים להסתכל על עצמנו במראה.
מה שכן, חשוב שנזכור (שאזכור) שזה תהליך ואנחנו רק בתחילת הדרך. מה שנהרס אצלי ב20+ שנה של שימוש לא ייתקן בין לילה..

דווקא בשיחות שהיו לי איתך היית מלא רצון לעזור.
בטוח שכוונותיך טהורות.
אוהב. אח.

תודה על השיתוף והכנות שבשיתוף.
אנחנו תמיד נבנים היכן שאנו משתפים בכנות וחושפים דוקא את החולשות שלנו.

פגמי אופי...

יש לי הרבה כאלה. שתלטנות היא גם אחת מהם. רצון לשלוט, צורך לנהל, הכל נובע מריכוז עצמי. מאגו.
לא מרוע חלילה. אך אני באמת לא מבין מה שווה לחיות בעולם שמסתדר בלעדי...

בדיוק לשם זה קיים צעד ארבע. לחשוף את האני האמיתי שבנו ןלדעת ממה הוא מורכב. כשאנו מגלים את פגמי האופי אנו מתוודים עליהם בפני עצמנו בפני אלוקים ובפני חבר נוסף ( צעד 5 ) ואז מחליטים על הנכונות לוותר עליהם ( צעד 6 ) ואז מבקשים מאלוקים שיסיר מאיתנו את אותם פגמים ( צעד 7 ).

זה תהליך מופלא. דרך מרתקת. כדאי להישאר עד הסוף.

( ליבי יוצא על אלו שרכשו את החוסר אונים. רכשו את המודעות הרגשית עם כל הכאב שבה, ונשארו שם... )

אוהב
הושיעה

בדיוק מה דברנו.
אני כל כך כזה גם. אולי אפילו יותר.
סחטיין על הכנות והפתיחות.
לפחות יש על מה לעבוד...
שהייתי מנסה פעם לשמור נקיות הייתי מצליח תקופה אבל אחרי שבועיים הייתי בטוח שזה בכיס שלי ולא היה לי כביכול על מה לעבוד. שם הייתי נופל.
היום שאני מבין שיש לי פגמים נוספים חוץ מהאוננות אני שמח שיש לי עבודה. היא ורק היא משאירה אותי בנקיות כבר 95 יום.
בהחלמה.
בשמחה.

למה קראתי את השורה הזו, גללתי עוד קצת למטה, ופתאום עלתה לי לראש "החלטה מבריקה" - להוריד את רמת הסינון ולחפש תאווה דרך פרצות ברימון?...

למה אני לא מסוגל להיות כנה עם עצמי ולעשות את צעד 4?

ממה אני מפחד?

מה אני מפחד למצוא שם?

כרגע אני מרגיש שלצעוד שם יהיה שריר מול הפחד, לא כניעה. זה לא יעזור לי כרגע. 'כניעה' זו החלטה, 'להרפות' זו פעולה. קשה לי כרגע להרפות.

מתפלל לנכונות.

תודה לחברים שאיתי בדרך!

הושיעה- האם אחרי צעד ארבע באמת מרגישים את השיחרור. האם אחרי צעדים נוספים באמת איני שתלטן יותר.
האם כבר לא אשמח כשחברי נופל?!
מה יעשה את השינוי.
נראה לי שזה מה שגורם לי ואולי גם לאחרים לפחד. או לא להאמין שבאמת זה אפשרי ומפסיקים.
האם אי פעם יפסיק לי הצחוק על חלק מהחברים שנפל..
איני יודע. מה שאני יודע שכן אני רוצה להפסיק לשמוח בדברים אלו. רוצה לשמוח על דברים משמחים באמת.
ולהצליח להרים אם השמחה שלי אחרים.

שלום לך חבר יקר,

תודה על השיתוף.

אני מזדהה עם מה שכתבת. היו חברים שהיו נקיים תקופות ארוכות ואמרתי לעצמי: "באמת, זו ההחלמה שלכם?" אין סיכוי שהם יישארו נקיים לאורך זמן וחשבתי לעצמי מתי הנפילה שלהם כבר תבוא.

כמו כן, בעבר הייתי כועס על חברים שלא הצליחו לעלות על דרך, וגם כאן אמרתי לעצמי מתוך מבט מלמעלה: "נו, זה ברור מדוע אתם לא עולים על דרך.... אתם לא רציניים, אם הייתם רציניים בהחלמה כמוני אז כבר מזמן הייתם עולים על דרך...." ואם הייתי חסר שפיות באותו רגע אז אני מאמין שהייתי מסוגל לגשת אליהם ו"ללמד" אותם כיצד נשארים נקיים.

וככל שעבר הזמן הבנתי שהגישה החולה שלי נובעת מהסתכלות מלמעלה, מהתנשאות, חשבתי שאני יודע יותר טוב מהם, שהתקדמתי כל כך עד שניתנה לי כביכול הזכות לשפוט ולבקר חברים שהדרך שלהם לא נראית לי.
הייתי צריך לעבור בעצמי תקופות לא קלות עם התאווה וללמוד להסתכל על החברים הללו בגובה העיניים.

אין הבדל ביני לבין חברים חדשים או חברים שהגיעו לתוכנית אחריי. אני לא יותר טוב ולא פחות טוב מהם, אני רק עליתי על הרכבת כמה תחנות לפני...וזהו.

אני אסיר תודה לא-לוקים אוהב על כך שהיום אני משתדל להסתכל על כל חבר בגובה העיניים, להבין שלכל אחד יש את הדרך הייחודית שא-לוקים התווה לו, ומה שאני יכול לעשות זה להקשיב, לחמול ולהתפלל עבור החברים הללו, ולהתפלל גם עבורי לזכור שאני סקסוהוליסט, וברגע שאשכח זאת אני עלול לחזור לסבל הנורא של השימוש ומחלת ההתמכרות....היום אני לא רוצה להיות שם, רק להיום.

אוהבים.

ברוזר היקר
בהמשך הדרך בהחלט מרגישים שחרור.
האם אינך יכול להעיד על עצמך ?
האם אתה לא מרגיש היום קרוב יותר לשחרור מאשר לפני חצי שנה?
האם זה שיכול לקחת ממך את עול התאווה לא יכול לקחת ממך את עול פגמי האופי?

עם הזמן עם התהליך... דברים טובים קורים  אם רק לא נחסום.
אוהב
הושיעה

אני יכול להעיד על עצמי שאני מרגיש טוב, אבל מי אמר שזה בגלל התוכנית אולי זה כי זה אני!!!
לפני שנה הייתי נקי בלי מודעות לתוכנית (והייתי נקי שבעה חודשים לפחות) והרגשתי הרגשה ממש טובה,
אולי אף טובה מזו היום, איני זוכר, אך אני זוכר שממש נהנתי מהתקופה ההיא.
איני יודע, לפעמים אני מרגיש שהתוכנית גורמת לי לאובססיות שיכול להיות שלא הייתי בהם אילולא נחשפתי אליהם בתוכנית
ועכשיו כיוון שנחשפתי אז כבר נפגעתי, אין ברירה אלא להמשיך בתוכנית....
מקווה שאתה מבין מה אני מתכוון.
אני חושב שאני לא היחיד שחושב כך אבל אני מדבר על עצמי איני יודע מה לגבי אחרים..

brother כתב on 07 ינו' 2014 21:11:

אתה מרגיש פגוע??
בשמחה..

אולי

אפשר לחלוק איתך dear brother?
קודם כל - מזדהה איתך לחלוטין, הייתי במאי החולף עם בערך שנה ו-8 נקיון, עם עבודה על צעדים 1-2-3 בלבד. ונפלתי.
הרגשתי מעולה לפני כן, קצת מנוהל מספורט וחדשות, אבל בריא ומחוסן מתאווה, את הפרצוף המכוער שלה אני כבר מכיר - היא כבר לא תפיל אותי!
התחושה הזו ליוותה אותי גם בקבוצות SA - ראיתי שם חברים ותיקים ממני שמדשדשים סביב 3-4 חודשי נקיות, שנה בתכנית עם מעל שנה וחצי... איזה אגו טריפ היה מידי פעם להיות ההכי נקי בקבוצה!! ואיזה 'דפוקים' החברה האלה שהגיעו לתכנית לפני ועוד לא עולים על דרך...
היום, כשהחר'ה האלה מציינים דרך שנה אני שמח איתם, אבל עדיין קצת מנוהל מהקנאה... היה אחד שבמשך כל התקופה היה שבועיים אחריי. היום הוא נקי למעלה משנתיים.
ואני אסיר תודה היום על 30 ימי נקיון !!!
'מת' לפתוח את זה איתו, לשמוע מה הוא מרגיש בעניין...
אבל התחושה שלי היא כי זה מגיע ממקום ריכוז עצמי ושל קנאה, לא ממקום של החלמה. לא יעשה לי טוב לפתוח את זה.

חסר אונים מול פגמי האופי של של הריכוז העצמי, הקנאה, הגאווה ורגשי הנחיתות, מתפלל לקב"ה לשחרור.

תודה!

קווה- דבריך נפלאים. ממש נותנים לי חיות. קצת קשה לי לומר אבל אני מבין שכלום לא מבטיח לי נקיות יש משהו שכביכול תלוי בי אבל לא תלוי בי. ההבנה הזאת קשה לי מאוד. היכולת שלי לשמור על עצמי שפוי בזכות התוכנית או בלעדיה. נכון שאיני יודע מה היה יכול לקרות לי בלעדיה.
אך דבר זה מאוד מקשה מצד אחד ומצד שני תורם לי רבות.
היום כשאני מודע למצב שלי אפילו אם נגיד שהתוכנית גורמת להחרפה בדבר עדיין יש לי שמחה אך מאוד קשה לי.
הידיעה שגם אחרי זמן רב אוכל ליפול ושכאילו יש גם תחרותיות כזו שנוצרת בתוכנית... זה קשה לי.
ההבנה שאני צריך כל יום לשמור על עצמי אינה פשוטה.
מעין תחושה שיש לי חוסר חופש. חוסר אונים מוחלט שזהו ככה אני לא יכול לבד.
אני מבין זאת אך זה ממש קשה לי.
ואני בטוח שגם לרבים אחרים.
זה שאיני יכול להסתובב ולהרגיש חופשי. לפחות כרגע. איני יודע אולי בהמשך הצעידה דברים ישתנו. נחייה ונראה.
בכל אופן ממש תודה על השיתוף וכל הכבוד על האופטימיות מקווה שגם לי יהיה קצת ממנה.

בשמחה- אם אתה שואל אז התשובה היא: איני מרגיש פגוע אלא פגיע. ואומר לך את האמת קשה לי מאוד ההרגשה של התחרותיות ואני ממש לא רוצה בה. מה גם שאני מרגיש שהיא קיימת אצלי רק כלפי אדם מסוים ואיני יודע מדוע..
ואיני יודע גם כיצד אוכל לפתור את התחושה הזאת.. אולי תוכל לעזור לי ;-)