זהו עוד אחד מהקונפליקטים (בעיניי לפחות) של ההחלמה. מצד אחד - כל הידע הזה לא יעזור לי כלום, מצד שני - בלעדיו אני לא עושה שום דבר. אז מצד אחד אני צריך לשנן שוב ושוב את כל מה שאני יודע על הכאב של המחלה ועל השחרור של ההחלמה, ומצד שני זה יכול להיות מסוכן כיון שאם אשתכנע יותר מידי - אני עלול לחשוב שבאמת אני לא רוצה לחזור לתאווה ואין יותר סיכוי שאהיה טיפש כל כך כדי ליפול.
המציאות היא כמובן ששום ידע, גם לא הידע הנכון, לא יכולים לעזור לי כדי להישאר נקי. גם כאשר אני מבין מצוין בדיוק מה יהיו ההשלכות של נפילה ועד כמה נורא יהיה המצב שלי, וגם כאשר אני מבין שהסיכוי היחיד שלי לחיים שפויים הוא להישאר נקי - זה לא יעזור כאשר אני עומד מול התאווה. הדברים האלו הם לא תיאוריה שעליה ניתן לדון באקדמיה, מדובר בנסיון היחיד שיש לי מהחיים שלי עצמי. לא מעניין אותי אם הפסיכולוגים חושבים שאני יכול להפסיק או לא, אותי מעניינות העובדות, וההיסטוריה שלי מוכיחה שגם כאשר היה לי רק מה להפסיד מנפילה ורק מה להרוויח מלהישאר נקי - נפלתי.
הבית שלי עמד לפני פירוק והחיים שלי היו בדרך אל לעזאזל, אבל לא היה שום דבר שבכוחי לעשות כדי למנוע את זה. רציתי בכל מאודי (הו, כמה שרציתי) לא ליפול, כיון שידעתי היטב את המשמעות של הנפילה, אבל כשזה הגיע - זה היה חזק ממני. לכן, עבורי הצעד הראשון בו אני מודה בחוסר אונים מול התאווה, הוא לא איזה טריק או משהו שאני צריך להסכים עם שיטה מסויימת בפסיכולוגיה, אלא המציאות הממש פשוטה של החיים שלי.
אז כעת, ידע לא יעזור לי, אבל בכל זאת בלי ידע בכלל - לא נראה שאעשה שום פעולות נכונות. אולי בעצם הרעיון הוא שהידע לא עוזר לי מול התאווה אבל כן עוזר לי להתקדם בהחלמה? יכול להיות שזה הסבר הגיוני.
הידע שאני מנסה לדחוף לראש שלי בזמן האחרון שוב ושוב הוא שהתאווה לא תפתור לי שום דבר. למשל אתמול היה לי יום קשה בבית, ופתאום - ממש משום מקום - שמעתי ציפור קטנה שנכנסה לתוך הראש שלי והתחילה ללחוש לי (בשקט בשקט) שאיזה סיבוב בגהינום יכול להיות דבר מצוין. וכעת נניח שאני מאמין לראש החולה שלי (שמסוגל להוכיח לי כל דבר עקום ומוזר, ולהפוך אותו לדבר הגיוני וישר), מה יהיה הלאה? אני הולך לעשות איזה סיבוב על התאווה, חוזר ומרגיש הכי רע שיכול להיות בעולם. לא רק שהיום לא השתפר אלא הוא הפך ליום שחור. האם יש תחום אחד בחיי שהתאווה תהפוך אותו לטוב יותר? נניח הקשר עם אשתי, היחס שלי לילדים, ההסתכלות על העולם, מצב הרוח שלי או חשבון הבנק שלי? כלום, אף אחד מהם לא ישתפר בגלל נפילה.
אבל הציפור הזאת לא מפסיקה. טוב, זה הרגע כמובן להודות בחוסר אונים ולפנות לכח גדול ממני שיחזיר אותי לשפיות דעתי (כי ללא ספק המחשבות האלו הן חוסר שפיות גמור). כאשר ברור לי שאני חסר כח - אפנה למי שיש לו כח. מי יתן ואמצא אותו היום.
