זה היום ה15 שאני נקי ועכשיו נפלתי...
לא אוננתי עדיין אבל נכנסתי במודע לאתר תאווה.
מה זה הדחף הזה? מהיכן הוא נובע? אני מרגיש צורך גדול לחשוף את עצמי... זו התאווה שמדליקה בי את היצר. ברגע שאני חושב על הפנטזיה הזו אני מאבד שליטה... אז עכשיו אני מרגיש מעורב, חצי מאוכזב שנכנסתי לזה... גאה על כך שלא אוננתי ונשארתי נקי בעניין הזה... ופחד, אני נורא מפחד מהמשך היום שאני לבד בבית ולא מצליח להתרכז בענייני הלימודים ורק חושב על האתר הזה...
למה זה קורה? מה בפנימיות שלי לא מספיק חזקה? אני אדם נורמלי, חזק, מנהיג, מוקף בחברים, מרכז העניינים. תמיד בראש. תמיד מוביל. מפקד בצבא.
אני במלחמת חיי עכשיו. כך אני מרגיש.
אם אצליח לשרוד את שלושת החודשים האלה בלי לגעת בעצמי ובלי ליפול לפורנו ולתאוות אולי אצליח באמת לצאת מזה לנצח.
אבל אז השכל שלי שואל... למה לא בעצם? ברור שאני יודע שזה אסור ושזה ה-כ-י גרוע. אין בגידה גדולה מזו באישתי. אבל השכל שלי לא מסוגל לתפוס את מימד הנצח. מה, לעולם לא אגע בעצמי שוב? ואם אני לא רוצה להפסיק? אולי זה כיף...
אני חושב על כך בהקשר של סוף שלושת החודשים - אני חושב על כך שאתן לעצמי פרס בסוף השלושה החודשים, אוננות. הרי הפסקתי שלושה חודשים ועכשיו זה לא יהיה סתם בשביל הכיף, זה פרס על כך שהצלחתי להפסיק. פעם אחת אני יעשה את זה.
לא! אני רוצה להפסיק לתמיד! לא רוצה לחשוב על זה! לא רוצה לחשוב כל פעם שאני עובר ליד אובייקט מיני ברחוב על דברי תאווה שהייתי עושה אם הייתי חסר רסן.
לא רוצה להסתכל על נשים כאל אובייקטים מיניים לסיפוקי האישי.
רוצה להפסיק עם זה לנצח! להיות נאמן לאשתי. כמו שאני אמור.
איך יוצאים מהבור הזה?
אני חייב תחמושת למלחמה כי הטנקים נתקעו בבוץ והאויב בשער... ונשארו לי עוד 10 שבועות!


תודה לכם על כל העזרה מראש.


ערכתי

שלום חבר יקר וברוך הבא,

קראתי את הדברים שלך ומאוד הזדהיתי, בעיקר עם השאלה מה לעזאזל לא בסדר איתי ואיך יכול להיות שאני מצליח בכל כך הרבה תחומים בחיים אבל דוקא במקום הזה אני חסר אונים לחלוטין. אתה שואל "מה בפנימיות שלי לא מספיק חזקה?" וזאת בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי כל כך הרבה שנים. הזדהיתי גם עם תחושת הבגידה באישה, הרצון להפסיק וכן הלאה.

אבל יש נקודה אחת שהדליקה אצלי נורה אדומה רצינית מאוד, וזה מה שאתה כותב בנוגע לתשעים יום. אתה חוזר על זה יותר מפעם אחת, ונראה שאתה מצפה לאיזה שינוי עצום שיתרחש בסוף התשעים יום האלו, כאילו אם רק תצליח פעם אחת לסיים תשעים יום נקיים - אז "אולי אצליח באמת לצאת מזה לנצח".

צר לי לאכזב אותך ידידי היקר אבל זה לא עומד לקרות. תשעים יום או תשע מאות ימים - התאווה תמשיך ללוות אותנו עד לקבר. אספר לך מעט מהנסיון האישי שלי. כאשר הגעתי לתשעים יום, שום דבר לא קרה. לא היו ברקים בשמים, ולא זכיתי לגילוי אליהו. אמנם התרגשתי מאוד ואשתי קנתה לי שעון במתנה, אבל היום הזה עבר ולמרבה ההפתעה - למחרת היה יום נוסף! ומכיון שהיה יום נוסף, הוא הביא איתו התמודדיות חדשות. התאווה לא הלכה, הנשים ברחוב לא נעלמו והראש שלי המשיך לרצות בדיוק את מה שהוא רצה 91 ימים קודם לכן.

טוב, משהו כן השתנה. בעיקר השתנה העובדה שלראשונה בחיי הצלחתי להתמיד בתכנית מסויימת ולקחת אחריות על עצמי. זה מאוד עזר לי להמשיך לעשות את הפעולות גם ביום ה-91 וגם ביום שלמחרתו וגם אתמול והיום. אז גם עכשיו, אחרי 755 ימים נקיים, אני עדיין מכור עד לשד עצמותיי, והתאווה ממשיכה לקרוץ לי מכל פינת רחוב, מחשב או זכרון בתוך הראש החולה שלי. אבל ההתמודדות שלי איתה היא אחרת. היום אני מורגל יותר בעשיית הפעולות, כך שאני כבר לא כל כך מאמין לראש של עצמי, משתף חברים, מקבל הדרכה מהספונסר, משתתף בקבוצות - ונשאר נקי בחסד אלוקים.

ולא, אני לא חושב בכלל על כך שזה "עבודה לכל החיים", או שהויתור הוא לכל החיים. אני מתרכז ביום אחד בלבד - היום הזה. מה יהיה מחר? אין לי מושג. מי אמר שאקום מחר בבוקר? אז מה יש לי לדאוג על זה שבגיל שמונים כאשר אשב בבית אבות ואזיל ריר על כל בחורה ברחוב אצטרך להשתתף בקבוצות, אם בכלל לא ברור לי שאגיע לשם אי פעם. אלוקים נתן לי את היום לחיות אותו כמיטב יכולתי, ובזה אני עסוק. עבורי - לחיות את היום כמיטב יכולתי זה אומר בעיקר לעשות את הפעולות כדי להישאר נקי היום. אם הצלחתי - זה יום מוצלח.

אני הפסקתי להפסיק,
"התחלתי לוותר"
הרגע שאני מוותר יותר קל לי, בנפילה אחרונה נפל לי אסימון ובזכות זה יש לי 81 ימים נקיים, אני מוותר
מקווה שמבינים אותי, אבל זה דורש קצת תירגול בין לוותר ובין להפסיק,
אוהבים

מחזק את ידיך.