כמו רבים מחברי, לא ידעתי על קיומן של חלק גדול מאוד מהבעיות שלי, וכשכן הבחנתי בבעיות אצלי, לא חשבתי בכלל בכיוון של מחלת ההתמכרות, העדפתי לראות את עצמי מנוול חוטא ורשע שבבוא יומו ישלם חשבון אסטרונומי. עם הזמן הבנתי שההעדפה הזו לא נבעה (רק) מיראת שמים טהורה... זו היתה גם רמאות עצמית - הכחשה - חוסר יכולת לעמוד מול האמת באמת. תיעבתי את ההכחשה כרעל משכח כאבים ועשיתי כל שביכולתי להכחיש את קיומה, קרי, לסלק כל סממן שלה מחיי.

לא עוד, התרככתי. לאחרונה יש בי הבנה גדולה יותר מדוע עלי להודות גם למחלתי, כן, מרכיבים ממנה הצילו אותי. באיזשהו מקום ההכחשה הזו הגנה עלי, שמרה אותי מפנַי, נכון, היא הזיקה לי, לא נתנה מקום לשינוי והתפתחות, אך בתנאים שנוצרו היה בה קורטוב טוב, היא מנעה ממני להרגיש את כאב הזיהוי. לפחות עד לשלב שבו כבר התרגלתי לא להיות לבד, יש לי לפעמים מחשבות שאם הייתי פוגש אותי לבד, ללא תמיכה של ספונסר חברים וחברותא הייתי במקום אחר מהיכן שאני נמצא בחסדו הגדול היום.

לדוגמא, לפני זמן הייתי בארוע משפחתי מתמשך, שם, ללא היכולת להתנתק מגורמי השפעה שליליים, פגשתי את כור מחצבתי, ראיתי את בבואת "האני" שלי מתנהלת ללא חיבור רוחני מתאים. מעבר לאסירות התודה על המקום בו הנני חוויתי גם צער, כי התמונה הזו כאבה, מאוד. למרות רגעים רבים אחרים, חשתי שלבהירות שהנקיון והמפוכחות הביאו עימם יש מחיר. קוראים לו – מציאות – ולא תמיד היא היתה נעימה. הרבה יותר נעים היה לפגוש בה יחד עם שכמותי.

וכמו כל דבר אחר בתוכנית הזו, גם זה פרדוקס, מצד אחד אתה חייב לפרק את ההכחשה לפני שהיא תפרק אותך... מצד שני לא כדאי לעשות את זה מהר מדי, כי אז היא באמת עלולה לפרק אותך... אגב, כיום אני גם מבין יותר טוב מדוע חשבון הנפש מופיע רק בצעד הרביעי, אם הוא מגיע מוקדם מדי, אם לפני שיש לי במה להחזיק לידי, האדמה מתחילה לרעוד תחתי (ושלא יהיה ספק למאן דהו, היא תרעד.) אני עלול לחטוף את המציאות בעוצמה לפנים. מה שעבד לי היה לדאוג שיהא מישהו לידי שאני סומך עליו.

תודה אבאל'ה שאתה איתי, לידי. מי יתן ואמצא אותך עכשיו.

תודה רבה אסירות. אכן היית לידי כשהכאב היכה. כשכל מה שהיכרתי התפרק לי. כש"הושיעה" האגדה התברר כמחלה...

כאב לי. עוד היום לפעמים כואב קצת. אמנם השחרור הוא עצום כי הלב מרגיש ששווה אמת אחת כואבת מאלף שקרים מוכחשים ונעימים.

אני עצמי, לא חוויתי יותר מדי מהכאב. כי זכיתי בחסד השם לדרך לא מדי סוערת. פשוט יותר מזל משכל. ממש לא מחכמתי.
אבל חברים שקמים ונופילים וחוזר חלילה הם אלו האמיצים שמצד אחד מקבלים מכ"מ חזק של רגשות ומצד שני חווים כל כך הרבה כאב וחורבן. ואליהם אני רוצה להעביר מסר, יש כאן תקווה, התהליך הזה לא מוביל לשומקום. ויש חברים המושיטים חיבוק לאורך כל מהמורות הדרך.

מאוד התחברתי למשל או הנמשל... על האלכוהוליסט שמגלה את קרעי מכנסיו. המפוכחות נותנת מקום לכאב. האלכוהוליסט חייב לשתות עוד.. רק זה ישכיח את הכאב של הקרעים.

לכן אני לא מפותח רגשית. ילד קטן בן אולי 8?
כי תמיד כשבאה התמודדות רגשית במקום לצלוח ולצמוח העדפתי להוריד את השאלטר של הרגשות. להפסיק להרגיש.
זה עבד. זה גם הגן עלי.
אבל דיי. אני חייב להתגבר ולהתבגר. היום אני מעדיף לחוות את המכנסיים הקרועות ולא לשתות שוב.

ומה יהיה עם המכנסיים? והקרעים? והבושות?
אומרים שמי שקרוב לאלוקים חווה ניסים גם בתחום הזה.

תודה אסירות על פוסט קריטי.

אוהב
הושיעה

תודה הושיעא ואסירות.
נגעתם במקום עמוק בליבי, על הגילוי והכחשה, על מה שאני מגלה כשאני חושף ומה קורה כשאני משתף...
בעז"ה אכתוב פוסט נפרד על כך (בכל זאת מאוחר כבר)...

לילה טוב
נתן במתנה

שלום לחברים
אני התחברתי לנ"ל ובעיקר לבעיה העיקרית של מתחיל כמוני שאני רוצה להרגיש שזהו נכנסתי לתוכנית ומה שהיה איננו עוד ושזה יקרה מהר. אבל לצערי זה קורה לאט יותר מצב. ואין לי דרך כרגע להתמודד עם מכסבת השאלות שסביב אישיותי שנמצאת כרגע מול תהום ואני באמת חושש לרוץ מהר מידי בתוכנית שלא תשמט הקרקע תחתי גם ככה היא ברעידות כרגע ואי"ה אפרט בנפרד. אבל אתם נותנים לי הרבה כח ואני אסיר תודה לכם על כך

אמנם עוד לא התחלתי בצעדים אבל האם הצעדים הראשונים של החיבור ל"כוח עליון" לא נועדו בעיקר בשביל זה שיש במה לאחוז?  כי אם לא נראה לי שאין לי סיכוי.

לא ממזמן קראתי סיפור של הרב שלמה קרליבך בספר השלישי על תיקון, שם הוא מספר כיצד אפשר לתקן את הקרעים של הנשמה.
צריך ללכת לאחד מל"ו צדיקים. תיקון המכנס הוא תיקון הנשמה, כשאצליח לתקן אותם אז השחרור והצעקה יגיעו.
מומלץ לקרוא את הסיפור בשביל להחכים והבן...
אוהב אח

שבענו, בדיוק בשביל זה יש את הצעד השני - כח גדול, פניה למשענת חיצונית. זמנו של הכח העליון מגיע כשההבנה 'שהגדול' יעיל אך מוגבל. נראה שאין מנוס ממעבר דרך הכאב. אמרו כבר בעלי הניסיון, ההתחלה כואבת. זו הסיבה שכדאי לעשותה פעם אחת ודי. בהחלמה.

אסירות היקר!
דבריך הם כדברי ראשונים כל מלה שקולה ומדודה מגלה טפח ומכסה אלפיים אמה .
מדבריך בפוסט הפותח הבנתי שהאירוע היה לאחרונה ומכיוון שאתה נקי מעל שמונה שנים (עד מאה עשרים) ברור שבצעת את שנים עשר הצעדים כמה וכמה פעמים וכתבת שזה היה רעידת אדמה גם בשלב הזה וזה היה קצת מלחיץ כי הבנתי שצריך לעבור דרך הכאב יותר מפעם אחת.
כתבת "הרבה יותר נעים היה לפגוש בה יחד עם שכמותי" ועל זה שאלתי אם בשלב הזה במקרה שאין אף אחד לידי הכוח העליון לא מספיק.
תודה.

שבענו, ראשון? שקול? מדוד? הצחקתני. משוגע חסר מעצורים ולא שפוי מתאים הרבה יותר וזו לא ענווה. זו מציאות.. ולגופם של דברים. העלית נקודה ששווה התייחסות ראויה. אכן פגשתי בכאב הזיהוי לאחר זמן בהחלמה. במקרה המדובר הזיהוי לא היה של משהו חדש אצלי, אלא של מי מהקרובים לי. וזה כאב. מאוד.

וזה בדיוק המסר העולה מהפוסט - אני יכול ללמוד לכאוב. בלי לברוח או לרצות להכהות את הכאב. לחוות אותו. להכיל אותו, כמו שאנשים נורמלים עושים. מי שמספר לעצמו שהחיים יעברו עליו ללא כאב, מנותק.  וביחס לכאב ההתחלה, כיוונתי לעמידה הראשונה מול המראה האישית - אני מכור, לגילוי העצמי של מה שעשיתי ומה שזה אומר עלי.

בהחלמה.

תודה!
כנראה יותר קשה לי לקבל מאשר להבין.
נ.ב לא חוזר בי מהשורה הראשונה, לימדו אותי לקבל מה שהשני חושב ולא רק מה שאני מרגיש.