תראו, אני אדם רציונלי ומבין ענין ובדרך כלל כאשר יש משהו שאני מבין אותו - אני יכול לבצע אותו. אז כל הקטע של קבוצת תמיכה לא כל כך היה נראה לי. פגישה עם פסיכולוג זה דבר מקובל עליי, כיון שהדוקטור למד כמה שנים טובות אצל מומחים ויש לו כלים שאין לי. מבחינתי זה כמו ללכת לרופא לעומת להשתמש בתרופות סבתא.
אז חשבתי שכל זמן שאני רק מצונן - אפשר להסתפק בתרופות סבתא (ובמקרה שלי - קבוצת תמיכה), אבל אם הגעתי למסקנה שאני באמת מכור וצריך עזרה אמיתית - אני אלך לרופא מומחה פסיכולוג שיעזור לי באמת.
די התפלאתי שהפסיכולוג המליץ לי על קבוצת תמיכה. (גם לא הבנתי איך זה מסתדר לו מבחינה כלכלית, כי כשהוא שולח אותי לקבוצה אז אני לא בדיוק צריך אותו יותר והוא מפסיד מאה וחמישים דולר לשעה. אבל זה ענין אחר)
אבל בגלל שהבנתי שאני באמת חולה, הייתי מוכן לעשות הכל, וזה אומר ה-כ-ל. כן, גם להשתתף בפגישות המוזרות האלו שאני מכיר מהסרטים איך כמה חסרי-בית מצהירים שהם אלכוהוליסטים או מסוממים או כל דבר אחר. וואי, פדיחות שאני צריך ללכת לכזה מקום. איפה בכלל יש קבוצות כאלו? בדרך כלל זה בכנסיה...
אוקיי, אז אני כבר כמה חודשים בקבוצה ולמדתי דבר או שניים. בעיקר למדתי שכדי לדעת איך מבצעים דבר מסויים, אי אפשר להסתפק בהסברה וחייבים להתנסות על זה הרבה. קחו שתי דוגמאות: אדם החליט שהוא חוזר בתשובה אבל לא מכיר אף יהודי שומר תורה ולא נמצא בשום קהילה. הוא לומד רק מתוך השולחן ערוך את ההלכות. הוא קורא איך מייצרים תפילין ומנסה את כחו... אני מרשה לעצמי לדמיין איך התפילין ייראו. הוא גם מנסה להניח על פי ההסבר שכתוב בספר, אבל מי יודע איפה הם נמצאות ואיך הוא מניח אותם... אבל אם הוא מגיע לישיבה או קהילה אז הוא לומד בעיקר מהנסיון כאשר הוא רואה אנשים אחרים מניחים תפילין וכמובן מקבל הדרכה פרקטית מהסובבים אותו. אם התפילין לא במקום - יעירו לו וכן הלאה.
גם רופא שלומד באוניברסיטה שלוש שנים, אם מתוך ספרי הלימוד הוא ייצא לשולחן הניתוחים - זה הסוף של החולה. הוא חייב לעבור שלב של פרקטיקה. במשך שנתיים נוספות הוא מתלווה לרופאים ורואה איך מיישמים בפועל את כל מה שהוא למד. בלי תקופת היישום הזאת - הוא לא יהיה רופא, הוא יהיה רוצח או משהו בסגנון.
ואצלי זה הרבה יותר מזה. אני לומד שאסור לי לכעוס. יופי, גיליתי את אמריקה. כאילו שלפני כן לא ידעתי ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". ידעתי אבל זה לא עזר לי בגרוש והמשכתי לכעוס כמה שיותר. אז אם רק אקרא את הצעדים - אני אשאר באותו מקום ולא אצעד אפילו צעד אחד בודד. וגם אם אלמד את זה בחברותא עם הפרופסור הכי מוצלח וחכם - זה יישאר בתיאוריה, זה לא יגיע לשום שלב מעשי. גם כאשר אנסה ליישם את זה - אני נידון לכישלון.
אז הדרך היחידה שלי היא פשוט להיפגש כמה שיותר עם עוד אנשים כמוני, לא בהכרח יותר חכמים או פחות חכמים, יותר מוצלחים או פחות מוצלחים אלא אנשים כמוני, וביחד לנסות ליישם את מה שאנחנו לומדים. בכל מפגש אנחנו משקיעים לפחות חצי מהזמן לא לקריאה בספר אלא לכך שכל משתתף מספר על איך הוא יישם את הדברים שלמדנו בפעם הקודמת בחיים שלו בפועל. אנשים מספרים מה היה להם קשה ומה הם לא הצליחו, איפה זה לא הסתדר וכן הלאה, והם מקבלים עצות ממשתתפים אחרים שמספרים על מקרים דומים ועל הדרכים שהם הצליחו ליישם את התכנית.
אז אם אני רוצה לשנות את הסגנון חיים שלי (ולא להישאר אותו בן אדם ורק לנסות לברוח מהתאווה), אין לי ברירה אלא לשתף ולהשתתף עם אנשים אחרים במצב שלי וכל הזמן לראות איך אני מיישם בפועל את הצעדים בכל שלב בחיים שלי.
