בהמשך למה שכתב יוסף הייליג קראתי משהו בחיזוק מס' 28- של הרב משה ארז דורון:
במקרים אחרים, האדם מרגיש שיש לו איזו בעיה והוא יודע שהוא לא מצליח להתמודד איתה, אבל עדיין אין לו מספיק כח ואומץ כדי לדבר על זה עם אחרים, ולהודות בחוסר אונים. ואולי אפילו הוא כן מדבר על זה אבל מן השפה ולחוץ, עדיין אין לו את הכח הפנימי להתחיל להיות רציני ולהודות באמת בפה מלא שהוא חסר אונים, הוא יודע שהוא חסר אונים, הוא רוצה משהו, הוא מאוד היה רוצה להתקדם בחיים, אבל הוא גם לא רוצה, הוא עדיין לא מוכן לעשות עם זה שום דבר, בתוך תוכו הוא עדיין לא מוכן בכלל לוותר על זה, אין לו עדיין נכונות להתחיל לעבוד כדי לצאת מהבוץ. אדם זה עדיין לא הגיע אפילו לצעד אפס, הוא לא מוכן לוותר על התאוה, ולא מוכן להתחיל ולעשות שום תהליך כדי לצאת מהבעיה. לאדם זה מומלץ ללכת לקבוצות, להפנים ולהבין את מצבו, ולקבל את הכח לרצות, וכשהוא יתמיד בזה, בעזרת ה' יבא יום שגם הוא יתקדם.
כשהאדם רוצה זה עדיין לא מספיק, הוא עדיין רחוק מההצלחה, צריך לעשות ולפעול ולא מספיק רק לרצות, אבל הרצון להתחיל זה תחילת התהליך, הוא התחיל את צעד אפס, זה אמנם אפס, זה עדיין כלום, אבל אחרי אפס מגיע אחד, אם הוא נמצא במצב של רצון, יש בו את הכנות את הנכונות ואת הפתיחות, הגיע זמנו להתחיל את הצעד הראשון"
